בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו  לסגור ולהדק את הכול. הביתה לא זזה מאז הראיון ההוא אצל אברי. חודשיים וחצי של

השבוע נפתח בכתבה ההיא ב”ישראל היום”. כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ”ן אמר שיש עוד הרבה אנשים בישראל והם כן קוראים את העיתון. השבוע פגשתי

החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי  “כבר 3 שנים הם ישנים עם שועלים ביערות, פוגשים אנשים מעניינים ונפעמים מנופי הארץ:

ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש. מדי פעם הנענו אותה כדי למלא מצברים, אבל בסופו של דבר

גברת קורונה עצרה את הנדודים וגברת קרמה החזירה אותי  לבית בהרדוף. הקורונה עצרה את העולם, האטה את הקצב ולראשונה בחיי הרגשתי שאני והעולם נעים באותו קצב. פתאום לא הייתי המרדנית

איזו מילה מדוייקת זו מתבלבלת, ממש אחות צמודה למתגלגלת (שלא לדבר על זו שבאה אחריה). אני מתגלגלת מבולבלת. יומיים במשאית, כמה ימים בבית, לא מצליחה להתארגן על כל זה. שלא

בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו בסיס לחיים נוספים ולמסעות ככל שנבקש. אחרי שלוש שנים של

ביום רביעי בבוקר תוקן מכל הגז שלנו. כלומר, המצוף התקוע, שסימן שהמכל מלא – שוחרר בעזרתו של דודי ממוסך עידן הגז והמיכל התמלא עד הסוף. בכך בא לידי סיום חודש

1גשם מתפתח. אפשר לחזות את בואו. העננים מתקרבים, נהיה חשוך והרבה פעמים מקדימה רוח פרועה את הגשם עצמו. רעמים וברקים כמובן. גשם נעצר בהדרגה. הרוח נחלשת, העננים חולפים ופיסות שמיים

את רוב השבוע, עד אתמול בילינו בחניון יעקב הררי שליד נחל הבשור.  לאורך כל השבוע ראינו רק שלושה אנשים, שניים מהחלון ואחד שעצר להגיד שלום, אבל נבהל נורא כשגילה שגם

את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו האיש חיכה לי בתחנה. והאגם. ושנה שחלפה.  האגם נשאר קסם

ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה שלי ומשם המשכתי ברכבת לתל אביב. אני אוהבת שאין לי

שעות האור הולכות ומתקצרות. כבר בארבע וחצי השמש – שגם ככה היא במסלול נמוך ומקוצר – נעלמת מן העין. אני מתעוררת כבר בחמש בבוקר, לפעמים בארבע. החלון שלי צופה לעבר

כשיש לך בית שהוא גם רכב, נראה שיהיה קל להגיע לכל מקום. לקפוץ לסופר, לנסוע לבקר את הילדים או את השכנה מראש ההר. כשיש לך בית שהוא גם רכב זה

אתמול אחרי הצהרים, דקות לפני השקיעה (ארבע וחצי אחרי הצהרים…) חזרנו למשטח שלנו. “רברס ריש” לשטח עם המחלוטה, יישור בעזרת הקרשים האלכסוניים ונשימה עמוקה. ועוד אחת. משאית הבית עוגנת במשטח-הבית

יום שני הוא לא יום הכתיבה השגרתי שלי בבלוג. בדרך כלל אני יושבת לשולחן הכתיבה בשישי בבוקר ומנסה – תוך כדי בהייה וסידור מחשבות – לכתוב דברי טעם על המסע.

השבוע יצאנו לגיחת מסע קטנה, שתימשך שבועיים וחצי. בשבוע הראשון היינו במשמר העמק ובפארק הירקון. בשבוע הבא נהיה בעיקר בירושלים וההרים סביב לה, ובדרך חזרה צפונה נעבור במענית ונתרגל את

השבוע דממה משאבת המים. זה קרה לפתע, בלי חרחורים או התראות. הרעש המוכר שמלווה את חיינו השתתק והמים פסקו לזרום בברזים. כדי להשיג משאבת מים חדשה (היתה בארץ רק אחת

זהו שטח הארון העומד לרשותי. הוא  כולל מדף אחד שטוח ומדף תלייה שיש לו שלושה מוטות.  מה שנראה כמו מתלה חורים, הוא פטנט איקאה מגניב לגרבניונים וצעיפים. כשראיתי את הארון

ביום שלישי לפנות בוקר התריעו האסטרולוגיות הפייסבוקיות שלי על כך שמרקורי נסוג בעקרב וצפו שהכול ייעצר או לפחות ישתבש. בלילה ירד גשם עז והים באכזיב סער. קמנו לתוך שלולית גדולה.