ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש.
מדי פעם הנענו אותה כדי למלא מצברים, אבל בסופו של דבר היה צריך להיעזר בכבלים . מזל שיש כבלים ארוכים שמתחברים למצברי האגירה של החשמל הסולארי של הבית. הנעה אוטו-אימונית.
נסענו מרחק קצר יחסית עד לחוף הים באכזיב. בדרך מילאנו גז ודלק. המשאית צהלה. אין דרך אחרת לתאר את חדוות היציאה שוב לדרכים… תחושת הרווחה שמשתררת בנפש. משמח כל כך לראות שהיא לא אבדה לנו בימי הקורונה.
חנינו בים, במקום הדי קבוע. היה חמים. הים נצץ, הזבובים הציקו. וגם בני האדם. כלומר – אלה וגם אלה עסקו בענייניהם. הראשונים התעופפו וחיפשו מה ללחך והאחרים ישבו במכוניות שלהם בדלתות פתוחות ושמעו מוזיקה רועמת.
סגרנו את הדלת ועסקנו בעניינים שלנו, כשהטלפון צלצל ואלון, היחצ”ן מטעם ‘מקום לשירה’ שבה יצא ספר השירים שלי לאור – הודיע שיש כתבה גדולה בדרך ושאל אם נוכל להגיע לפגישה באזור המרכז עם הכתבת והצלמת. עם המשאית, כמובן.
נשמתי עמוק. הרי זה ידוע: כשמתכננים תוכניות, היקום מציע אפשרויות אחרות. הסתכלנו על המפה וסיכמנו שנגיע לפארק קנדה – צמוד לכביש 1 ולפני העליות לעיר הבירה, קרוב לכתבת ומקום אהוב שמאד נעים לנו לשהות בו.
עוד החוטים האלו נסגרים ובתנו הצעירה הודיעה שניתוח השקדים שהיה אמור להיות בעוד מספר חודשים הוקדם לעוד יומיים. מזל שפארק קנדה לא רחוק מירושלים…
ועוד זה מתהווה ומשתנה, הגיעו שתי חברות טובות לביקור בים. זו איבדה את בעלה-אהובה ברגע פתאומי של קריסה ועכשיו מתמודדת עם האובדן ועם החיים לבד בגיל מבוגר. וזו בדיוק בתהליך פרידה סוער מבן הזוג, עם ילדה קטנה. ישבנו על חוף הים ודיברנו על החיים, על שינויים, על ארעיות, על מה חשוב ומה שולי.
בלילה המשיכו בני האדם להרעיש כהוגן, המפעל הסמוך בישל רסק עגבניות והריח עשה לי בחילה, נתקפתי חרדה מגודש המשימות והרעשים ולא יכולתי לישון. בשתיים לפנות בוקר, בעודי מהבהבת בין ערות לשינה, שתי מכוניות עשו חראקות במגרש החנייה, העלו אבק ורעש.
איזה מזל שלא נשארנו לעוד לילה בחוף הקסום, הרועש והמסריח הזה. ביום שני אחה”צ עלינו לירושלים, ובערב כבר חנינו ממש ליד ‘שערי צדק’ במגרש החניה המהולל שעליו נכתבו כבר שני שירים. הספקנו לארח את הילדים לארוחת ערב, לישון מצוין בלילה במגרש האורבני השקט ולהיות עם הילדה בהמתנה והתאוששות מהניתוח. בעודנו ממתינות הגיעה גם כלתי לבדיקה אחרת וכך נפגשנו במסדרון, עטויות מסיכות. חדות העין יכולות להבחין שהמשפחה שלנו מתרחבת ואיתה גם הלב.
ברביעי, עם שחר, התנענו בדרך לראיון. כמובן שהמיקום שלו השתנה – ככה זה כשנודדים: גמישות היא שם המשחק – לגבעת חיים איחוד, כמעט אמצע הדרך לכליל.
יצאנו לדרך לפני התנועה ולפני שמגרש החניה מתמלא, אכלנו ארוחת בוקר בפארק קנדה הנפלא, הצטערנו שצריך להמשיך הלאה, והחזקנו אצבעות שהילדה תשתחרר כצפוי גם בלי נוכחותנו.
סשן הצילומים היה משעשע. שכבנו במיטה, ישבנו על כיסאות, ספסלים, התחבקנו, הצצנו מחלונות ואחר כך התיישבנו לשיחה על החיים, על הסדרה ‘הקיבוצניקים’, על ההבדלים בין השמוץ לתקם ודברים שרק קיבוצניקים מתעניינים בהם.
חגית רון-רבינוביץ’ הכתבת הגיעה והתיישבנו על כוס קפה משובח מהמקינטה לשיחה על החיים ועל הנדודים. ישבנו שעתיים והיינו יכולים לשבת עוד שעות ארוכות. החיבור היה מוצלח ואם היה לי יכולת לשבת עוד או לדבר עוד – זה כנראה היה מסתיים בערב. מזל שחיידק הנדודים והתזוזה סימן שבא הזמן לעבור לשלב הבא.
בינתיים הילדה השתחררה לביתה. אנחנו המשכנו צפונה, אספנו את החרסית מעדיאל בשער העמקים (פרק בניית קמין המסה בחיינו עומד להתחיל) והגענו עם שקיעה לכליל.
שקט ושלווה אפפו אותנו. אפילו המשאית נאנחה בהקלה כשהתיישרה בפינה שלה. ואני חזרתי לפינה שלי, לעבוד ולסרוג.
היי נועה, שמחתי לראות שיש מייל ומאחוריו הכתבה שלך. בזמן הסגר תהיתי לא פעם איך אתם מתמודדים עם הכפייה לשבת במקום אחד מבלי יכולת לנוע מתי שמתחשק. מאד מסקרן אותי לשמוע איך עטפת את הימים המאולצים וכיצד העברת זמן כה ארוך. האם היו אלה ימים של יצירה. מחשבות מהותיות על קיומנו על פני כדור הארץ ההולך ונשמט לנו משליטתנו? וכמובן כיצד את רואה את מה צופן לנו העתיד הקרוב והרחוק? אשמח לשמוע ממך. בהערכה רבה יעל שדה