השבוע יצאנו לגיחת מסע קטנה, שתימשך שבועיים וחצי. בשבוע הראשון היינו במשמר העמק ובפארק הירקון. בשבוע הבא נהיה בעיקר בירושלים וההרים סביב לה, ובדרך חזרה צפונה נעבור במענית ונתרגל את ההרצאה הראשונה שלנו על החיים בדרכים. זה סיבוב שעוגניו הם בעיקר סידורים, ואחרי חמישה שבועות במקום אחד, חששתי שאיבדנו את ההתלהבות לנוע.
מתברר שמיד כשהמשאית הניעה ויצאנו לדרך, חזרה התחושה הנפלאה. מה היא התחושה הזו? שאין כמוה בשום מצב אחר? זה שילוב של חופש, התרגשות והשארה של דברים מאחור. זו תנועת הפתיחה שאני כל כך אוהבת, וההוצאה מהמקום (לעומת תנועת הסגירה וההשבה למקום – שאותן הייתי צריכה ללמוד ולתרגל). האנתרופוסופים יאמרו שזו אקסקרנציה – הרגע שעוזבים את “הגוף”, את המקום שבו טווינו את הקורים שלנו. זה רגע כזה שלכאורה אין בו מגבלות, אין בו התקבעות, אין בו חוקים. והקרמה מותרת.
השבוע גם הגיע הפרויקט שלי ליעד הראשון שלו. ספר השירים שלי והצילומים “הביתה” ייכנס לעריכה סופית, עימוד והדפסה. כ-140 עמודים עם 100 שירים וצילומים בצבע מלא. אושר מלא. והפעם האחרונה כנראה שאני עושה הדסטארט.
לקח לי זמן לתפוס מה זה מזכיר לי. איפה זה פרץ את המערכת החיסונית שלי לווירוסים שהיא עדיין לא נערכה נגדם, או שהיו רדומים. במהלך שלושת השבועות של הקמפיין – חטפתי שלבקת חוגרת, התאוששתי ממנה במהירות, נשארתי מותשת, ביליתי יומיים במיטה עם חום גבוה, התאוששתי מזה והבוקר התעוררתי בלי יכולת לדבר. יוצאים לי קצת צלילים, אבל בגדול אני על מיוט. לאדם קשקשני כמוני זה די נורא. נכון, אפשר לכתוב, ואולי בגלל זה הפוסט הזה מתארך לו, אבל בינינו – לדבר זה יותר קל מלכתוב. צריך תעוזה כדי לצאת להדסטארט (הדרך הרגילה לספרי שירה היא לשלם 30 אלף להוצאה כלשהי, למכור 100 ספרים ולשמוח שכתבו עליך במדור ספרים חדשים ב”הארץ”. פתטי. יש יוצאות מהכלל. אני חושבת שאני לא אהיה אחת מהן). התעוזה לעמוד חשופה מול אילמות הקוראים והבריות היא כמו לחיות במשאית-בית. כמו עכשיו, למשל שאנחנו חונים בקטמונים ואנשי השכונה עוברים ושבים בחלון. ובעצם אין הגנה, מלבד להתחסן (ולסגור את הדלת לטובת שנ”צ).
כשהיה נראה שהיעד מתקרב ואולי יישאר עוד זמן עד תום ארבעת השבועות שקצבתי לפרויקט, נבט רעיון לפרויקט המשך. לא, לא המשך, תכל’ס זה משהו אחר ואולי לא קשור בכלל ומבלבל. כשאת נעה על ספירלת היצירתיות והלפתוח דלתות, לפעמים זה עלול לבלבל, אבל אני מבטיחה לך, כל הדלתות מובילות בסוף לאותו מקום – אליך.
הרעיון החל להתגלגל כבר לפני שבועיים, ואתם – הקוראים הנאמנים שלי – הייתם שפני הניסיונות. בשני הפוסטים הקודמים בבלוג שלי – ב’ זה בגד ומ’ זה מים – התחלתי לנסות את רעיון הלקסיקון. זוהי דרך לסכם את עולם הידע שנחשפנו אליו ולספק תשובות לשאלות חוזרות ונשנות, כמו בשיר הזה:
סוכות אוקטובר 2018, גבעת חביבה, ליד מענית
זֶה הַבַּיִת שֶׁלָּכֶם? בְּנִיתֶם לְבַד? כַּמָּה זְמַן תִּהְיוּ כָּאן? אֵיפֹה הֲיִיתֶם קוֹדֵם? מֻתָּר לָכֶם לַחֲנוֹת כָּאן? בְּכָל מָקוֹם? כַּמָּה זֶה עָלָה? וּמָה עִם חַשְׁמַל? גַּם הֲמַזְּגָן? וְהַמְּקָרֵר? אֵיךְ אַתֶּם מְחַמְּמִים? קָרָה לָכֶם פַּעַם שֶׁלֹּא הָיוּ לָכֶם מַיִם חַמִּים? לֹא צָפוּף? מָה הַמָּקוֹם הֲכִי יָפֶה שֶׁהֱיִיתֶם בּוֹ? אָז לָמָּה לֹא נִשְׁאַרְתֶּם? אַתֶּם עוֹבְדִים? בֶּאֱמֶת? מָה אַתֶּם עוֹשִׂים? וְהוּא? וְאַתְּ? אָז זֶה הַכֹּל מֵהַלֶּפְּטוֹפּ? אֵיךְ הֶחְלַטְתֶּם לָצֵאת לַדֶּרֶךְ? מָה הַסִּפּוּר? מָה הַסִּפּוּר שֶׁבְּתוֹךְ הַסִּפּוּר? מָה בֶּאֱמֶת הַסִּפּוּר? עוֹד לֹא הֲיִיתֶם בַּכִּנֶּרֶת?
אז עוד 8 ימים ו-4000 ש”ח ובעזרת ההסטארט וכל צבא הפייס, אתחיל לעבוד במקביל על הלקסיקון ששמו בישראל יהיה: זה ואמנות החיים בתנועה. וכן, רק בני גיל מסוים ומעלה יודעים כנראה למה אני מרפררת, אבל השם טוב כל כך שאפילו לא צריך לבאר. אז מה יהיה בו? ערכים כמו:
א’ – אנרגיה: הרבה על מערכות סולאריות ועל שימוש בשמש במקום רשת החשמל. מה עושים בחורף? איך מתארגנים בימים מעוננים? על 12 וולט ו-24 וולט ואילו מכשירים זוללים אנרגיה.
ז’ – זוגיות: איך שומרים על האהבה והתשוקה כשנמצאים יחד 24/7 ועוד בחלל של 14 מ”ר. אפנה למקורות הידע המשובחים שנחשפתי אליהם, וגם לדברים שגילנו לבד.
ח’ – חניה: איפה אפשר לחנות? איפה לא כדאי, מה המדיניות בארץ לגבי נוודים ושוכני קראוונים.
כ’ – כסף: כמה כסף כל זה עולה? עם כמה אפשר להסתדר בחודש? כמה חוסכים? האם זה כדאי כלכלית?
מ’ – מקומות ששווה להכיר: רשימה ותיאור מפורט של מקומות מחוץ לגריד ששווה להכיר, לרדת מהכביש הראשי ולעצור בהם. כולל, אם יש, יצרנים מקומיים ששווה להכיר ולתמוך בעשייה שלהם.
ע’ – עבודה (או פ’ – פרנסה, לא החלטתי עוד): איך עובדים ומתפרנסים בעבודה מהבית. איך פוגשים קולגות ולקוחות וכמה שעות לעבוד?
יש עוד רעיונות כמובן, הם באים בקצב מסחרר, ואולי גם לך יהיו רעיונות? יש נושא שמעניין אותך? ששווה ערך? אשמח לכל רעיון ובקשה.
ואם עוד לא תמכת, למשל כי שירה זה לא הקטע שלך, וצילומים כבר ראית כאן בבלוג – אז אולי הלקסיקון הוא דווקא זה שיעשה לך את זה? ויש גם כמה תשורות שהן לא ספר שירה (למרות שתכל’ס, בינינו – מי שלא אוהב/ת שירה, כנראה לוקה בפוסטראומה משיעורי ספרות בתיכון). שירה היא האמנות הכי נוודית שיש, מצייתת לחוק של יותר עם פחות.
כמו למשל השיר הזה, שלא נכתב בכלל על פוליטיקה ועל מוסר, אבל מכיל הוראה חשובה.
דצמבר 2017, ליד שֶׁלֶט אַזְהָרַה מפני צוּנָאמִי, נמל יפו
עַל כֻּלָּנוּ לְשַׁנֵּן הֵיטֵב אֶת הַהוֹרָאוֹת:
יֵשׁ לַעֲלוֹת לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ. הַגַּל הַגָּדוֹל בּוֹא יָבוֹא.
ח- חפצים:
מערכת היחסים המשתנה עם חפצים.
לכמה פריטים אני זקוק באמת,
מה הצורך שבא לידי ביטוי בחפץ? איך להפריד בין המוץ לתבן. איך לשחרר אחיזה?
איך הבית שלי משקף אותי.
כן כן, אתמוך גם הפעם. איך לא?
שמחה שהתגלגלתי אל הבלוג שלך.
המונח הזה “אקסקרנציה” שהזכרת היה לי חדש, לא מכירה, אבל מכירה היטב את תחושת המרווח הזו, מקום שבין לבין, שלכאורה אין מגבלות והכל אפשרי. היום עלה לבלוג שלי פוסט שמדבר על המקום החמקמק והגם קצת לא נוח הזה, המקום שבין לבין.
מוזמנת לקרוא.
והייתי שמחה באות צ’ – צבעים או י’ – יצירה
איך נחווים החיים במרחב קטן כשיש מקום איחסון מוגבל לאאדם יוצר בחומר או מצייר. הוויתורים שהוא נדרש לעשות או הפתרונות היצירתיים אליהם מגיע כדי להמשיך ליצור ולצייר גם עם מעט צבעים/חומרים.