ספר שירי השלישי, בָּתֵּי־אֵם, פורש וחושף את שורשי השייכות שלי כבת קיבוץ משמר העמק, כצאצאית לשושלת סבתות וכיהודיה. הספר כולל 320 שירים, פרגמנטים ועדויות. את הספר ערכה המשוררת אורית מיטל.
הספר זכה במלגת קרן חבצלת החדשה.
שמי נועה ברקת ואני עורכת ספרים, מתרגמת, משוררת, ממציאה ומוציאה לאור, יועצת ביוגרפית. מלוות דרך ביומן הויזואלי, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשניים.
אני מתמקדת בעריכת ספרי-עיון וחוכמה הנושאים מסר ותורמים לאנושות. בדרך כלל אלו הם ספרים שנכתבים על ידי נשים ומביאים לעולם ידע חיוני, שמבטא את הקשר שלנו לאמא אדמה, לרשת החיים, אחד לשני ואחת לשנייה. ידע שמשקף את השלמות שבקיום וחותר לאפשר לנו לחיות בהרמוניה, אחווה, שיתוף פעולה, שמחה, שפע ושלום.
התפקיד והשליחות שלי להעניק מקום וקול לאלו שיכולים ומוכנות להראות את הדרך החדשה. ולכן הקמתי את בית ההוצאה לאור אדמה – לחוכמה נשית מתחדשת. מוזמנת להצטרף לבתי התפוצות שלי.
בית תפוצה אחד נקרא “נשים עונות לעונות השנה” ועניינו תכנים הנוגעים למעגל העונות, מחקר על רוח הזמן, אלות קדמוניות ואימהות השבט.
בית תפוצה שני עוסק בכל השאר: עדכונים על ספרים, תרגומים, מאמרים, ידע נשי.
ויש גם בית תפוצה שלישי לאוהבות שירה, ובו אני חולקת הרהורים מחדר העבודה שלי כמשוררת.
בית ראשון: לעדכונים על ספרים, מאמרים וידע נשי
בית שני: נשים עונות לעונות השנה
בית שלישי: הרהורי שירה
ספרים שערכתי
לבלוג
הרהור 12 – מי אני ומה שמי?
לפני עשרה ימים בערך, כתבה לי העורכת שעד אז שידרה התלהבות רבה מהספר, שהיא בערך באמצע כתב היד ושזה לא עובד.
הרהור 11 – להדביק את הפער
רק שבוע עבר מאז הרהור 10? ומה היה לנו? הפסקת אש, שחרור חטופים במנות מדודות וחלקיות ואולי חזרה לשדה הקרב. בשדה השירה
הרהור 10 – ההר המעשן
אני קופצת מעל תהום המלחמה והמצב, כדי לספר משהו על ספר השירים המתהווה. לפני שבוע, הקראתי את השיר האחרון לאורית
הרהור 8 – באר ובארד
חלק מעבודת הכתיבה שלי היא להשלים אני מידע ומראי מקומות, בייחוד בשירים ההיסטוריים או שמצטטים קטעי ארכיונים. מי אמר מה
ספר שירה 1: שומרת לילה
כבר לא גרה כאן
דַּבְּרִי אֵלַי, וֵיז כָּל יְכוֹלָה,
תַּגִּידִי לִי לְהַמְשִׁיךְ יָשָׁר, לְהִצָּמֵד לַנָּתִיב,
תַּזְהִירִי אוֹתִי מִמִּפְגָּע בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ
אַל תִּכְבִּי בְּאֶמְצַע כְּבִישׁ שֵׁשׁ
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
תִּשָּׁאֲרִי אִתִּי שָׁעָה וְאַרְבַּע דַּקּוֹת
בְּבַקָּשָׁה תְּאַשְּׁרִי שֶׁפָּנִיתִי נָכוֹן, שַׁבְּחִי אוֹתִי שֶׁאֲנִי מַתְמִידָה.
תַּגִּידִי לִי לָצֵאת בִּכְבִישׁ שִׁבְעִים וְאַחַר כָּךְ תִּסְפְּרִי שָׁלֹשׁ יְצִיאוֹת
תַּזְכִּירִי לִי לִנְשֹׁם עָמֹק, לְהֵרָגַע.
בִּמְיֻחָד בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַחַד עָשָׂר בָּמְפֶּרִים
וְגֶשֶׁר מֵעַל הַנַּחַל
אַל תִּשְׁאֲלִי אִם הַיַּעַד הוּא הַבַּיִת.
ספר שירה 2: הביתה
