מסיקים

ביום שלישי לפנות בוקר התריעו האסטרולוגיות הפייסבוקיות שלי על כך שמרקורי נסוג בעקרב וצפו שהכול ייעצר או לפחות ישתבש. בלילה ירד גשם עז והים באכזיב סער. קמנו לתוך שלולית גדולה. לא משהו ששנינו פשוט יכולים לדלג מעליו בלי לשבור את עצם הירך.

הוא יצא יחף, נכנס לשלולית, עבר לקבינה, הזיז את המשאית כמה מטרים לאחור ויצאנו לרוץ. המסלול בחוף בצת הוא גן עדן לריצה, ישר ושטוח ויפהפה. בקצהו שני מתקני כושר מטופחים ונטושים. עבדתי על שרירי הידיים, הכנה למסיק בימים הבאים.

נסענו להתקין מחמם מים על גז. נהריה היא עיר מבלבלת. שילוב של רחובות רחבים מאד וסמטאות. ההנחה שמקום שמתקין ומוכר ציוד לקראוונים, יהיה ממוקם במקום רחב – התגלתה כלא נכונה. בזמן שהמתקין ניסה להבין איפה להניח את המתקן וזה הלך והסתבך, אני ניסיתי לראות אם אני רוצה לקנות משהו למשאית הבית. למשל תאורת לדים יותר חזקה לפינת העבודה, כדי שאוכל לעבוד או לראות משהו גם אחרי חמש בערב.

לא קניתי כלום. אחד היתרונות המובהקים של החיים ב-14 מטר מ"ר הוא הכחדה כמעט מוחלטת של היצר לרכוש משהו לבית.  הנענו ונסענו למשטח שלנו, לקראת המסיק.

על המסיק שמענו מהרגע שחנינו בשדה ליד מטע הזיתים. הוא הרגיש כדבר רומנטי ומרגש: כל המשפחה וחברים נפגשים בזריחה למסוק זיתים, אוכלים יחד, מוסקים ומוסקים עד השקיעה, ואז בסופו של יום או יומיים מקבלים את תמורת העבודה בשמן זית אורגני. 

אחרי הגשם הזיתים קיבלו במשקל. הם נחו להם על העצים, שמנמנים ומבריקים, והתחננו להיקטף או שהם נושרים.

ביום הראשון של המסיק עברתי על בשרי את המהפכה התעשייתית. קמתי עם הזריחה, סירבתי למגרפת הפלסטיק הכתומה כדי שאוכל למסוק עם כפות ידי, למשש את הזיתים, להחליק על הענפים והעלים ולהרגיש את הכסף המחוספס שלהם. ככל שהשמש הלכה ויצאה מרכס ההרים, הלכתי והשתכללתי בקשר העין-יד שלי. כלומר ביכולת לראות את הזיתים ולשלוח את היד למקום הנכון.

אחרי הפסקת הצהריים והתעייפות השרירים, החלטתי לנסות את המגרפה ומיד הבנתי כמה יותר מהר וקל לסרק את העץ באמצעים מכניים במקום להשתמש באצבעות. 

ביום השני כבר הסתערתי משש בבוקר במרץ עם מגרפתי ואפילו נהניתי ממראה הגיזום של עצי הזית, שביום ראשון היה נראה לי אכזרי ותועלתני. ביום השלישי נשארתי בבית לכתוב על זה. כך שבשלושה ימים עברתי חיים שלמים וגם את ההתפתחות האנושית שעל פי שטיינר נמצאת בעיצומה של נפש התודעה.

מאחר והשילוב של עבודה פיזית וכתיבה על עבודה פיזית מדבר אל ליבי, לא נשאר אלא לפתח עצי זית שמבשילים אחת לשלושה ימים ומאפשרים למסוק אותם שעה שתיים ביום ולכתוב עליהם בהמשך היום, לאורך כל השנה.

מחר,  מתחיל המסיק שלי – ים השני שלי – להדסטארט. אני אשלח לך הודעה אישית ואבקש לתמוך בספר ולרכוש אותו מראש. יהיו גם תשורות נוספות שקשורות לחיי המשאית ולשירה ולחיים בכלל…

גיוס הכסף באופן כזה יאפשר לי להוציא את הספר לאור בתנאים שלי –  בצבע מלא, עם צילומים מהדרך – ובלוח זמנים סביר. אני מדמיינת את התמיכה שלכם כמו פח שמן לימות החורף, עד שהמוזה תחזור לחמם אותי. והכי חשוב לי: שכמה שיותר אנשים ייחשפו לספר וירכשו אותו מראש.

 

שבת שלום ומזל טוב למרים, בתי הקטנה, שהיא בת 22 היום!

השארת תגובה