כשיש לך בית שהוא גם רכב, נראה שיהיה קל להגיע לכל מקום. לקפוץ לסופר, לנסוע לבקר את הילדים או את השכנה מראש ההר. כשיש לך בית שהוא גם רכב זה נראה שאת בכל רגע יכולה להתניע ולזוז. וכל זה נכון. כשרק התחלנו לגור בבית המשאית, הא-נשים המתגלגלים הוותיקים המליצו לנו על רכב קטן ליד. משהו להתנייד איתו כשבית המשאית או המוטורהום שלך חונה על פסגת ההר או על שפת הים.

אנחנו חשבנו שזה מוזר שבכל פעם שנרצה לזוז, אחד ינהג את המשאית והשנייה את הרכב. זה גם היה נראה לנו לא חסכוני כלכלית ואקולוגית וגם לא כייף. הנסיעות המשותפות שלנו הם זמן מאד מיוחד. אני ממליצה עליו. יש משהו בשיחה שלא נעשית פנים אל פנים אלא צד לצד שמאפשרת ליותר חזונות ומשאלות להגיע. כמו שיחה של שני אנשים שמתבוננים כל אחד על האופק שלו. 

בכל מקרה, לא הצטיידנו בכלי רכב נוסף ועד מהרה מצאנו את עצמנו מתמחים בשני סוגי פתרונות. הראשון – תחבורה ציבורית, והשני – תכנוני מסלול.

תכנון מסלול משמעותו הוא שכשנוסעים מנצלים למקסימום את תוואי הדרך. למשל, לערוך קניות אוכל. אנחנו מחפשים חנויות מזון שיש להם חנייה למשאיות ושהן על הדרך או שלפחות לא נדרשת סטייה גדולה מהמסלול ושקל להגיע אליהם. יש לנו כבר רשימה נאה של מקומות ידידותיים לנוודים. בלקסיקון, שעליו אנחנו שוקדים בימים אלו, נציין חלק מהם.
תכנון מסלול פירושו גם לשלב בדיקות רפואיות, מפגשים עם א-נשים, מכונות כביסה ולפעמים אפילו לתכנן שהייה בטבע ובשקט אחרי שהיינו בהמולת העיר והמפגש עם האנושות (גם זו החביבה עלינו). כך יוצא שכל נסיעה היא מאד מתוכננת ויעילה, גם אם היא קפיצה קטנה לחוף הים. יוצא שלפעמים אנחנו נראים לעצמנו מאד בורגנים ומתוכננים ולא ספונטניים בכלל. עד כדי כך שלפעמים מתחשק איזה רכב קטן לצד הבית כדי להיכנס ולנסוע בהחלטה של רגע לסידור או ביקור.

הפתרון השני הוא תחבורה ציבורית. המילה תחבורה אהובה עלי. היא גזורה מהשורש ח.ב.ר שמבטא את החיבוריות והחברות שבשירותם עובדים נהגים רבים. כשיוצא לך להשתמש הרבה בתחבורה ציבורית ובעיקר לנסוע הרבה (וכנוסעת יחידה בקווים שנכנסים לישובים שמעולם לא ידעת שהם קיימים), אני מתמלאת גם התלהבות ממי שפיתח את רעיון החבורה הציבורית וגם יאוש ורעיונות ייעול. לאחרונה, למשל, כמו שסיפרתי כאן לפני שבוע, נרשמתי לקורס שנתי שמתקיים מדי שבוע בבנימינה. המיקום של הקורס מעולה מבחינת נגישות, מפני שהרכבת עוצרת ממש בסמוך, ורכבות הן תחבורה ציבורית גאונית. רוכבות על המסילות שלהן במלכותיות, בלי פקקים ובלי תקלות כמעט. כשנרשמתי ידעתי שאגיע לבנימינה במהלך השנה ממקומות שונים ומשונים שעל חלקם עוד אין לי מושג כלל. בינתיים, בפעם הראשונה, היה לי טרמפ עם המורה מטבעון ובפעם השנייה – אתמול – יצאתי למסע אל הבלתי ידוע מכליל ובחזרה.

חיכיתי בבוקר לאוטובוס של שבע ורבע. לפי מוביט (המדריכה הרוחנית שלי לתחב”צ) – הוא עושה את הדרך לנהריה בחצי שעה, כשרבע שעה ממנה מוקדשים לפקק מבית החולים נהריה עד לתחנה המרכזית, משהו כמו שלושה קילומטר של מצוקה תחבורתית-פרטית. האוטובוס לא הגיע. שקלתי להרים יד לטרמפ או לוותר על הנסיעה, כשלפתע – בחצי שעה איחור – התנשף אוטובוס ללא מספר, עצר ואמר שהאוטובוס נתקע אי שם והוא חלופי. על האוטובוס היתה רק עוד נוסעת אחת, שהיתה מיומנת במסלול, למרבית הצער. הפנייה שמאלה (במקום ימינה לצומת כברי) והכניסה לבית העמק נראו לי מעשה לא הגיוני מבחינה תחבורתית. אחד הפתרונות שעלו בדעתי היה שאם צריך שיהיה אוטובוס שנכנס לבית העמק ונוסע לנהריה, הוא לגמרי יכול להיות מכיוון כפר יאסיף. אני חושבת שתחבורה צריכה תמיד לנוע בכיוון היעד ועם כמה שפחות פניות שמאלה.

הרכבת היתה תענוג. נכון, יש לי צורך לנשום עמוק כשאני עולה על רכבות. במיוחד אם הן מעט מצטופפות ואם דחוס בהן. אני צריכה לנשום עמוק ולהיזכר שהתחנה שלי היא בנימינה, לא טרבלינקה. זה טבוע בגנים ודורש נשימות עמוקות וחרישיות לתוך הבטן ובית החזה (נשימה יוגית מלאה. כן, חזרתי ללמוד יוגה, איזה כיף).