את יפעת אלוה מנטל הכרתי לפני שנים רבות, כשהיא גרה במעלה צביה ואני ביובלים. נוצר ביננו קשר פייתי מיידי –
הצעה ראשונה: לפקוח את העיניים לקראת יום השוויון האביבי, אני מזמינה אותך לפקוח עיניים כמלות השיר: שורו, הביטו וראו! אחד
לפני עשרה ימים בערך, כתבה לי העורכת שעד אז שידרה התלהבות רבה מהספר, שהיא בערך באמצע כתב היד ושזה לא עובד.
רק שבוע עבר מאז הרהור 10? ומה היה לנו? הפסקת אש, שחרור חטופים במנות מדודות וחלקיות ואולי חזרה לשדה הקרב. בשדה השירה
אני קופצת מעל תהום המלחמה והמצב, כדי לספר משהו על ספר השירים המתהווה. לפני שבוע, הקראתי את השיר האחרון לאורית
ראשית נובמבר, סוף הסתיו, מר חשוון. הנפש האנושית הוגה במוות ובמשמעות החיים. זה כך בכל שנה והשנה, כאן, יותר מתמיד
חלק מעבודת הכתיבה שלי היא להשלים אני מידע ומראי מקומות, בייחוד בשירים ההיסטוריים או שמצטטים קטעי ארכיונים. מי אמר מה
הסימטריה החבויה של האהבה הוא ספר שיש לקרוא לאט…ולאחר מכן לקרוא שוב ושוב. זוהי הזדמנות לגלות את עבודתו של ברט
השבוע, אחרי כמעט חודש, פגשתי את העורכת בזום. אני בסדר עם זום, הוא מאפשר ענייניות קרירה, מהסוג שאני מחבבת. באנו
שיר כאב, עובר ושב איזה מזל אני שר עכשיו שיר כאב כל פעם חוזר אז אני שר עכשיו –
סטיבן ג׳נקינסון ליווה בתהליך הפרידה מהחיים למעלה מאלף איש. עבודתו תועדה בסרט Griefwalker שביים טים וילסון עבור רשת הסרטים הקנדית.
הדיעה הרווחת לגבי שירה היא שזו צורת הכתיבה שיש בה הכי הרבה השראה. שהיא כמו מתרחשת מאליה. מילה עולה על
כלי נגישות