תופסת רגע בעיצומו של הפסטיבל, בין סיום פרוקט עריכה של ציטוטי אתי הילסום (נכון שאתם מכירות? ואם לא – אז חפשו אותה), רגע לפני שהילדה מגיעה לטבעון להופיע בפסטיבל שייח' אברייק ובין הופעה להופעה, ואחרי ריצת בוקר שהקיפה את בית שערים העתיקה, העפילה לפסל אלכסנדר זייד ובחזרה, ואחרי שהקשבתי לבטן וללב ופיניתי לי את הבוקר ממשימה שהיתה גדולה עלי וניסיתי להבין מה מתוך 700 האירועים שהפסטיבל מציע – ובקיצור, אם הלכתם לאיבוד – אתם לא לבד. זוהי העונה וזהו הפסטיבל הזה שצומח בטבעון, לכל הכיוונים ומרגע לרגע – האם יש דרך למצוא דרך? או שיש להסכים ללכת לאיבוד?

איפה הוא האי-בוד הזה? האם אפשר להגיע אליו בכוונה תחילה? או רק לא בכוונה? ומה יש לעשות כשהגעת אליו? ואיך חוזרות? כילדה, זה מאד הדאיג אותי. מאחר וחייתי בקיבוץ ותחת עיניה הפקוחות של המטפלת – לא יצא לי ללכת לאיבוד עד גיל מאוחר. נכספתי לדלתות של ארונות שדרכם נפתחת למקומות קסומים, ואפילו הפכתי בדמיוני את יער משמר העמק ליער עבות, אבל תמיד הצלחתי לדעת איפה אני בכל רגע. רק פעמיים הלכתי באמת לאיבוד. והרבה מאד פעמים הלכתי לאיבוד באופן נפשי, רוחני או מטפורי (כמו למשל, לפני יומיים, כשבגדתי בספר הקבוע שלי עם ספרית מקומית, וכמו שהיא הרימה את המספריים, בתנועה אטית ובלי ברק בעיניים, ידעתי שאני אבודה). וכמו הרבה אנשים שאני פוגשת, הרגשתי שאני רוצה להימצא. כלומר -שיבוא המבט ההוא מבחוץ שימצא וישיב אותי אל עצמי.

השבוע התחיל ליד הים. אט אט שב אלי השקט וקצב הגאות והשפל החביב עלי. הסלעים בים התלבשו בשמלות ירוקות ורכות לכבוד האביב, ונראו מכושפים. אפילו סלעים, בחיי, אני אומרת לכם… טיולים על החוף, שיחות ליליות של צוללים ודייגים והרבה ריח ים. ביום שלישי, כשכולם הגיעו לים, נסענו לקיבוץ ועשינו בחירות, נחנו לרגע והמשכנו לטבעון. הפעם, אמרתי לעצמי, אני שומרת על עצמי. מסננת. וזה עבד כמעט יפה. בעיקר כמעט. אני מבינה שכדי לא ללכת לאיבוד, לפעמים צריך לעצור רגע ולנשום.

חלק מחיזוק כוחות האני הוא למצוא דרך כשאין דרך. להיות בנוכחות, עכשיו. כאן. לא משנה איפה. והרבה פעמים נראה לי שאותו ניצוץ זעיר של נוכחות מאירה, נתון תחת התקפה של הסחות דעת בלתי פוסקות. ולפעמים, זה בדיוק הפוך – שהסחות הדעת מתגלות כדרך. זו שלא נלקחה או שנלקחה בטעות. מבלבל? ברוכים הבאים למועדון.

שבת שלום.