יום ראשון, צהריים. אנחנו מקבלים במייל הודעה ששנת החופש החמישית שלנו מהרדוף אושרה. יחד עם זאת, תוך חצי שנה, נצטרך להודיע אם אנחנו חוזרים או משחררים. יש לנו כבר כיוון, אבל איזה כיף שלא צריך להחליט מיד ואנחנו יכולים לתת לזמן להנחות אותנו. להקשיב למה שהדרך מציעה. אנחנו מסיימים שבוע של מרקים קרים לצהריים (מבשלים ערב קודם כשהחום כבר נעים, מוציאים מהמקרר למחרת כשכבר לא). הנה מתכון לשניים הכי מוצלחים. מרק גזר קר עם קארי וקוקוס ומרק זוקיני קיני קארי ויוגורט קר. בכל זאת חם ועוד יתחמם!
יום שני בבוקר, אנחנו מרימים עוגן ממשמר העמק ונוסעים לביג יקנעם. גם קניות וגם מרפאה של כללית. חברה מתקשרת אלי ותוך רגע התוכניות משתנות ואנחנו נפגשות למיץ תפוחים בקפה השכונתי. אתן זוג? שואלת המארחת החביבה, מתכוונת לשאול אם אנחנו שתיים. מאוחר יותר היא תשאל זוג הורים וילד אם הם שלישייה וארבעה חיילים הם הם רביעיה. אני לא מתאפקת ומעירה לה. היא נושמת עמוק ואומרת שהיא לוקחת לתשומת ליבה את הטיפ.
יום שלישי בצהרים, אמצע יום העבודה בעמק השלום. שקט ודממה. אני מקבלת הודעה מחברה: הזמינו אותי ואותה למפגש בדרום צרפת לכבוד מרים המגדלית. ההצעה מתבררת כנדיבה: אירוח בבית בכפר קטן, סמוך לארץ הקת'רים, טירות, מנזרים ונוף פראי. לפי האגדה, מרים המגדלית ובתה שרה, בליווי עוד אנשים, הצליחו להימלט מארץ ישראל אחרי מותו של ישוע, והגיעו לכאן. אני נדלקת מיד. ואחרי עוד שעתיים יש לי ולחברתי כרטיסי טיסה. עכשיו נשאר לסגור את הקצוות….
יום רביעי, שעת בוקר מוקדמת, בעמק השלום השמש עוד לא עלתה מעל הרכס. אני בפינת הכתיבה שלי, מנסה להתאפס על היום ועל שני הספרים שאני עורכת במקביל וששניהם צריכים התייחסות שונה. פתאום נדמה לי שיורד גשם. מוזר. הרי יבש כל כך. אני מביטה מהחלון ורואה עדר צאן עצום (מאוחר יותר יתברר שהוא העדר הכי גדול בארץ), 1800 כבשים גזוזות שפוסעות למרעה. אני מהופנטת מהתנועה הזורמת, מהאופן שבו הן נצמדות זו לזו והולכות יחד. שלוש שעות מאוחר יותר, בדרך חזרה, כבר יש זרמים שונים.
21:30, יום חמישי בערב, מרתף מפלט החוג הצפוני, בכניסה לאוניברסיטת תל אביב. מיילדות בית ונשים שילדו בבית. שלושה גברים. אני. יום לידות הבית שאולי מתישהו יחליף את ציון פרוץ מלחמת ששת הימים… תכל'ס שנה שלישית שהוא נחגג. קונספט הערב הוא 6 נשים וגבר שמדברות כל אחת בנפרד 2.5 דקות על זווית הראייה שלהן. אני השישית. אחרי כל טדצ'יק כזה – שרות בציבור שיר שבחרה הדוברת. לפני ואחרי אני יושבת ליד דוכן הספרים של ההוצאה שלי ומדמיינת שאני מיילדת גם. ממששת את החדש של ליהי עמיצור לובל וקובעת שהוא נולד במשקל טוב. כשאני עולה לדבר כבר כמעט חצות. אני כמעט דלעת. והכרכרה שלי עוד רגע יוצאת לדרך. רגע השיא מגיע ממש בסוף כשהשיר המסיים – יום אחד אפרוש כנפיים, שיר שהמלים שלו דווקא מקטינות ומעצבנות (יהיה נחמד? ברצינות?) עולה על הבמה אישה מבוגרת ומרימה את השיר ואת הקהל גבוה וחזק.
יום ששי, צהריים, מענית. ליד אולם הספורט. מחר שבועות. השמיים מתחילים להיפתח. או שאנחנו נפתחים אליהם. אם מחכים מספיק זמן, אוחזים פנימית את הידיעה שיש בית, שיש כיוון, שיש משמעות – הדברים מתארגנים בהתאם. אה, ויש לנו גם מכשיר סודה סטרים אדום. מעכשיו גם המים שלנו תוססים.
ואם אתם בעניין של מבצעים זוגיים לשבועות ושבוע הספר – בואו לכאן, הכנתי לכם צמדים צמדים של ספרים מעניינים.