אני יושבת בסלון דירה של חברים בירושלים. שומרת על חתול קופצני. עוד לא פרקתי את המזוודה. מוזר לי. החלטנו להתנסות למשך שבוע בחיים בבית שלא זז. גלי ההתנגדות שעברו עלי היו גבוהים וסוערים. ירושלים בחול המועד? והילדים בכלל התפזרו להם לכל עבר (אחד נשאר לליל הסדר) – מה יש לי להיתקע בבית שלא זז, בעונה הכי יפה בטבע? אבל עוד קודם שההצעה הזו הגיעה אלינו, החלטנו לבחון את הדבר הנקרא "בית". כולל לבחון את ההתנגדות. לנשום איתה. הרי לא נחיה במשאית לנצח, ואולי כן? איך בכלל חוזרים לגור בין קירות? למה המטבח שלך כל כך גדול? ולמה יש פה עוד שני חדרי שינה, מלבד חדר השינה הראשי? כשאני כותבת את זה, האיש שלי עומד במטבח ומבשל ארוחת ליל סדר ואני לא רואה אותו. זה באמת מוזר.

כל זה מצטרף לניקוי האורז שאני בעיצומו כבר שישה ימים. יומיים רק אורז על כל צורותיו ואז מוסיפים כל שלושה ימים פריטים נוספים . היום, בנוסף לאורז ולכל העלים הירוקים, מצטרפים הכתומים. אושר גדול. אז אין מלח וסוכר ושומנים. אין גלוטן ואין שום דבר שיש לו אמא וגם לא פרי. אין אלכוהול ואין קפה ואין תה ירוק שיש בו תאין – בקיצור, בלי משפרי מצב רוח. אני סובלת מגלי אנטיפתיה גבוהים. אוף על העולם. איזה מעצבנים כולם! קשה לפגוש אותי בלי כל הכחל ושרק הכימיים האלו. אני דיכאונית, חרדתית, מבועתת ונודניקית. בגלים. מדי פעם אני מרגישה טוב. ואז אני נחמדה. אה – והקפה. ברגיל אני שותה קפה פעם ביום, כוס קטנה של מקינטה. כבר נגמלתי פעם מהקפאין, אבל אז זה היה משהו כמו 4 או יותר כוסות ליום והייסורים היו מוצדקים. יש לי תופעת גמילה נדירה יחסית (ביליתי את שני הלילות האחרונים בקריאה בנושא, עד שהאדוויל יתפוס, חוץ ממני ומג'ון – אנגלי נחמד שמשתף בחוויה – אין לכך אזכורים ממשיים) של כאבי אגן – גב תחתון. הם מתגברים בשכיבה ומטריפים את הדעת. כאילו מישהו חופר בחיבורי העצמות, במקום שבו קודם לכן קפאינים קטנים ומפנקים סיככו ושימנו את החריקות הקיומיות. בינתיים, עד שהם יחלפו- וזה משתפר לאט לאט אט – אני מתמכרת לאדוויל. כמוסה זוהרת של משככי כאבים. בתקווה שמתישהו אגמל גם מהם.

ואחרי כל זה – או ביחד עם כל זה – בילינו כמעט שבוע ביער עופר. בפינה החביבה שלנו בין העצים עם נוף לים. בלי מפגשים מרגשים, בלי רעש וצלצולים. שקט ושלווה מבחוץ. לא היה מתאים מזה לימים של ניקוי אביבי. השמש זרחה, הפריחה משוגעת – כל מה שיש לו פרח מציג אותו לראווה, ובשפע. היער היה שקט ומחבק, כמו שרק יערות ועצים יודעים להיות – מלאי חוכמה וחיים, מתחדשים להם בתוך האביב ואחרי החורף הגשום הארוך, מרשרשים עם הרוח שעולה מהים ומחזיקים מרחב לציפורים. הטבע הדגים איך הוא מבצע ניקוי אביבי מושלם. ואני ניסיתי לעקוב אחריו ופשוט להיות.

אין לי איחולים לחירות וחופש. אדם יכול לצאת ממצרים, אבל לוקח זמן עד שמצרים יוצאת מתוכו. אם בכלל. שיהיה לכם סדר פסח כהלכתו או כהלכתה, אל תשכחו לשים כוס מים למרים הנביאה, גם כדי להזכיר שהמים עתיקים מן היין והכרחיים יותר ממנו.

שבת שלום וחג שמח