נוע תנוע

אתמול בצהריים יצאנו לדרך, לעשות את החג בקיבוץ. המשאית נהוגה על ידי הדוד מן הקיבוץ, ואני ברכב שלו. הרעיון נולד

חם, אני נאנחת. כבר בעשר בבוקר חם  ולח. מוקדם מדי להפעיל את המזגן, את זה גם אני מבינה. במיוחד כשענני

כמעט שבוע שאנחנו בירושלים. בלי המשאית. בבית של חברה. חדרים, חפצים, מים בשפע. אוויר ירושלמי. אפילו קריר. אבל אני מתגעגעת.

אשה אחת שאלה בתגובה לפוסט הקודם: "מי מוכן לספק לכם מים בלי לגבות תשלום?" וגרמה לי לרגע להרגיש את החלק

אז איך בעצם חיים בכל כך מעט שטח? שאלה אותי חברה וביקשה שאכתוב  על הצד הפרקטי של החיים במשאית. בוקר.

הצעד העיצובי הנועז ביותר שעשיתי עד כה היה לרפד את כריות המושבים. צבעים  אדומים וססגוניים עלו בדעתי. זהב ושני. כמהתי

עד שהתרגלתי למזרח ירושלים ולכניסה המורכבת למגרש החנייה של בית הספר (שתי ככרות צפופות, תמרון בתוך תחנת הדלק ושער נפתח

כשפנטזתי על המסע, ניסיתי להעריך כמה זמן יתאים לי להישאר במקום אחד. אחרי עשרה ימים במרחביה, לקחנו הפסקה ועברנו לקיבוץ.

24 שעות לא הייתי בבית. כלומר במשאית. התגעגעתי. כך שהבוקר, קמתי בבית הסמוך, הלכתי לרוץ וקיבלתי (לא לבד כמובן) החלטה

יום ראשון שהוא גם יום ראשון לעבודה בחיי החדשים. לקחתי את הלפ-טופ, המשקפיים והלכתי מהבית שבו אני מתארחת אל המשאית.

המשאית חונה במרחביה. מושב בעמק יזרעאל. היא חונה מול מרחבי שדה חרוש. ואני מרגישה את ההתרחבות והמרחב שנמצא מחוץ לקירות.

ביומיים האחרונים נשארנו בלי כלום. הריהוט עבר לילדים, כמעט עד שולחן האיקאה האחרון.  מזל שהמיטה נשארה בדירה ויכולנו להשתרע בין

אבל מה יהיה הילדים? השאלה נשאלת הרבה פעמים, הן על ידי חברות וקרובי משפחה והן פנימית – כי גם בתוכי