נוע תנוע

למצוא את המפתח
כבר יומיים שממש קר בדרום החם. כבר יומיים שתיבת נוח שלנו ניצבת באמצע המדבר הגדול, סגורה ומסוגרת מפני הרוח והגשם.

ימים בקצה הים
אנחנו באילת. נוגעים בקצה ומרשים לו לגעת בנו. מה זה אומר? לא יודעת. הגעתי לקצה המלים. כאן בהחלט מתחילות ארצות

ססגון ושמחה
הגענו לחניון נחל מנגן בעמק ססגון ביום שלישי על הבוקר. את הסלט עוד קצצנו בגרופית שבה חנינו ללילה, ואז אפף

גילוי נאות
רק אחרי שעשינו הבוקר את הירידה המרהיבה מנאות סמדר לערבה (יש מקום שבו עוברים את הצוק והערבה נפרשת, כמו מקום

המחנה הנטוש
ביום רביעי, אחרי כמעט שבוע בחוות קיש שנקראת גם חוות דרך ארץ, בשכנות אל אמה והאיש שלה בן אבי, נסענו

רואים שקוף
את השבוע פתחנו באגם ירוחם. שזה פרדוקס ונס במקביל. כל מי שמצליח להביא גוף מים למדבר, עושה ישושום ציה ללב

איפה הייתי ומה עשיתי ולמה לא
אין כמו להפר את השגרה כדי לגלות מי עוקב אחריך. תודה לכל מי שהתקשרה, סימסה, וויטסאפה ונקשה – הכול בסדר.

הרחבת אופקים
השבוע התחיל במפגש במגדלור, קצת אחרי בארי, קצת לפני עזה. גשם ירד. מפעל הגופרית הנטוש התמלא בנשות עושות שלום שהגיעו

בין שובו לבוהו
אם רק היה אפשר – הייתי ממשיכה מכאן לאלכסנדריה את השבוע פתחנו בעזיבה של הים התיכון, אחרי יומיים בחוף זיקים

שריר האני… שריר האמהות…
יש איזה מתח קבוע בין המאמץ להיות מי שאני, להבין מה מתאים ונכון לי, לבין המאמץ להיות אמא – שדורש

נס קטן, אור איתן
אתחיל מהבוקר ואלך בזמן לאחור. כמו סלמון השוחה כנגד זרם הזמן. בית הקפה של משק עפאים, בית הכרם, שמונה בבוקר.

נעים ונדים
השבוע היה… מה היה? חושבת לאחור – שישי אחה"צ מענית; שישי-רביעי זכרון יעקב בקצה רחוב השיטה בואכה פארק הנדיב; רביעי-שלישי במול