קצוות עושים לי משהו. כשהיינו באילת והמפרץ נפתח לעבר עולמות אחרים – דמיינתי שאני עולה על ספינת עלפים ומפליגה אל הערפילים. אולי אלו תמונות עתיקות של חציית הסף שמדברות אלי, ואולי זו הנפש הסקרנית שרוצה להציץ לארונות ולגלות נרניות. השבוע הגענו לדן, לקצה הצפוני, רגל וחצי לפני הגבול למרגלות רכס שיאון, בדיוק איפה שמתחיל שביל ישראל. כאן, לפני ארבע שנים, הורדתי את הנשוי לי (תודה לזהר כרמי על המונח המתאים) ביום הולדתי ה-52. שתינו קפה, נפרדנו והוא יצא לדרכים, לבדו עם תרמיל, לחשב מסלול מחדש. אני חזרתי הביתה. עכשיו שנינו מגיעים לכאן עם הביתה – משאית הבית שלנו.
אני אוהבת הרים. אני אוהבת אותם כשאני על הפסגה ואני אוהבת אותם כשהם מתנשאים ומכתרים את העמק. הם ענקיים, קדומים ומסתוריים. מלאי קפלים, מערות, נקיקים וצוקים. הם מחזירים לי את תחושת הענווה מול הטבע כשאני מרימה את מבטי לעומתם וכשאני בפסגתם את תחושת ההישג של בני האדם שסללו דרכים וחצבו באבן כדי להגיע אל הפסגות ולפצח את סודן.
לפני שהגענו לדן היינו כמה ימים בתל חציץ, שבו היה עד לפני קום המדינה כפר בשם חסס. אל המקום הקסום הביא אותנו חבר חדש שפגשנו שבועיים קודם לכן וששותף למיזם נטיעה וטיפוח יער מאכל למרגלות התל. חנינו, הוא יצא יחף מהמכונית שלו ולקראתו הגיעו שלושה לקטים שלעסו אספרג החורש טרי. בשלושת הימים שהיינו במקום הכרנו את ילדי החינוך הביתי המקומיים שהגיעו לפעילות יער של שומרי הגן ואת קבוצת הקטנים האזורית שבילתה שעתיים, כולל שעה בחושך שיורד כבר לפני חמש. רצנו באזור במסלולים קסומים לאורך נחל קורן ושמורת שניר, מצטערים שלא לקחנו את הנייד לצלם וגם שמחים, כי יש מראות שאולי אי אפשר להעביר כל כך טוב. יער המאכל למשל, ששוכן למרגלות התל. והמחשבה שמרחפת מעלינו במקומות חדשים – שאיך לא הכרנו? ואיך ובאיזה נסיבות מזדמן להגיע לפינות המקסימות שיש בארץ הזו?
לדן זזנו ביום רביעי, לא לפני שערכנו קניות בקרית שמונה, ותרמנו את שלנו לכלכלה המקומית בארוחת צהרים במסעדת קדירת המכשפה והחלבן שנפתחה מחדש במרכז הקניות החביב מאד שנקרא גן הצפון, הליכה ברגל מהתל, וגם בקונדיטוריית בוטיק חדשה ומבטיחה שנפתחה שם ממש לאחרונה.
בדן גרים ההורים של גיסי. הם פתחו לנו את השער, ואת הבית, דיברו עם הרב"ש וכיוונו אותנו למגרש החנייה של בית אושיסקין ליד השלט של תחילת שביל ישראל. סגירת מעגל. התרחצנו טוב טוב, אחרי ימים ארוכים של מקלחות חטופות (השמש הסתתרה מאחורי העננים) עשינו כביסה ויצאנו לטייל בנפלאות דן.
אם אתם חובבי פיצה, לכו לפיצקלי – אנחנו הגענו ב-12:30 לארוחת צהריים מוקדמת, רק כדי לגלות שלמרות ששעות הפתיחה היא 12:00, הדלת סגורה. לא התייאשנו. היה כתוב שאפשר לצלצל ובעל המקום הגיע תוך כמה דקות, שם מוזיקה והכין לנו פיצה מדהימה. בצק דק וקריספי עם רוטב משובח. קלאסי. הגוף שלי הגיב בתדהמה להעמסת הפחמימות הזו ולא יכולתי לאכול עד למחרת בבוקר. ביקרנו גם בחנות הטבע החביבה, ברוח הטבע, רכשנו בצל סגול שלא נראה כבר שבועות בסופרים שבהם ביקרנו, ועוד כמה מוצרים שאי אפשר בלעדיהם.
בדרך הביתה עברנו ביקב גלילאו, פגשנו את בעליו שהזמין אותנו לאירוע טעימות בצהרי שישי. השמיים התקדרו, שישי בצהריים, זמן לשתות איזו כוס יין טובה עם משהו קטן בצד, לסגור את הקיץ סופית ולהיכנס למיטה לשנצ בתוך הפוך. מחר נתחיל לטפס אל ההרים הגבוהים, בדרכנו לרמת הגולן ולחלק האחרון במסע הצפוני של הסתיו הנוכחי.
שבת שלום!
נפלאה את, נפלאים אתם. קוראת ומתמלאת. תודה!
(לא מצליחה להשאיר את כתובת האתר שלי במקום המתאים לכך. משאירה כאן: http://www.lilachgalil.co.il )