את חיי מלווה היער. בראשית – היער של משמר העמק, על תועפות חורשות האורנים הקק"ליות שלו, האורניות, יללות התנים והפריחה החורפית. יער שמהדהד את זה האגדי – שאפשר ללכת בו לאיבוד, שיש בו חיות טרף, מכשפות וגמדים. יער שיש לו אלף שבילים, דרכים צדדיות והטעיות. יער שיש לחצות, באפלה, בקור, בגשם – כדי להגיע כמעט במפתיע להכרה חדשה של הבעיה, או לשלוש שערות הזהב של השד האיום. מישהו שעדיין קשה לי לומר את שמו, אמר פעם לזה שהוא לא אני, שבלב היער האפל אפשר למצוא אגם מוזהב. הוא השתמש בדימוי היפה הזה כדי לשכנע שהדרך שלו נכונה ושכדאי ללכת בה. מאז נקשרה בתוכי המילה יער למילה צער. וגם למילה פער. אם כי שוב ושוב אני מגלה שליער יש סוד, כוח משיכה וחיים שהם שער, יותר מכל דבר אחר.

השבוע היינו ביער אודם בצפון רמת הגולן. נכנסנו לתוכו ביום שבת בצהריים ושהינו בתוכו עד יום רביעי בצהריים. ארבעה לילות וחמישה ימים. היער שיבש עלי את סדר הימים, הופתעתי לגלות שהיום יום ששי. מתי זה קרה? ואיך? היער בלע את הזמן. ביער לא היו אנשים. לא רוכבי אופניים, לא רצים, לא מטיילים, לא פקחי קק"ל, לא חיילים. היו עצי אלון, עשבים ירוקים שהחלו לנבוט, אבני בזלת באלפיהן פזורות כמו נזרקו באקראי או נקרעו מן האדמה. היו פרות, חמש מתוכן סבבו אותנו בבקרים, אחת מהן, סקרנית וחביבה במיוחד, התעניינה מקרוב בשלומנו.

אחד מאיתנו, זה שיש לו קשר מיוחד לעולם בעלי החיות, והוא לא אני, ראה שלושה חזירי בר קטנים, שועל זהוב וזאב שעמד על אם הדרך והתבונן במה שהתרחש בממלכתו. אומרים שיש ביער הזה חיה בשם נמנמן הסלעים. רציתי לפגוש בה, קולגה לנמנום משותף. החושך המוקדם הזה, שכבר בחמש סוגר את העולם, גרם לנו לישון יותר. להיות דובי מערות בשמיכת הפוך. היה קר ביער. קור צפוני נוקב ורענן שהבריח את הזבובים והיתושים והשאיר את האוויר טהור. לא ראינו שום אגב מוזהב. היה שקט. שקט מלא חיים של צמיחה, של תנועה שבה השתלבנו, עוד חיה משונה, שיכולה לצאת מהעור האדום שלה, לרוץ או לטייל ואז לחזור פנימה. האם הבתים הם תזכורת לכך שאנחנו עושים דבר דומה עם הגוף שלנו? יוצאים ונכנסים אליו?

בלילה הראשון פחדתי. זה היה שטח אש על פי השלט בכניסה לדרך, ולמרות שהתקשרנו לחמ"ל ווידאנו שאין אימונים מתוכננים, ולמרות ההיגיון הבריא של זה שהוא לא אני, שאמר שלא יורים בסמוך לישובים, התקשיתי להירדם. רחשי היער הקפיצו אותי. נשמתי עמוק ונזכרתי בכל הלילות שפחדתי להירדם בהם, החל מהימים בבית הילדים שבהם רק כשהנחתי את ידי לצידי ראשי, בתנוחת "כבר נכנעתי, ולכן, אל תהרגו אותי" (נאצים, טרוריסטים, חייזרים, יוונים, רומאים – מי לא?) וכלה בלילות אחרים בתוך קירות יציבים יותר, שבהם המשמעות של להירדם היתה לבטוח שאני שמורה ומוגנת. ואיך? כשכל כך הרבה אפלה מתגנבת? עובי הקירות אינו מבטיח לילות שקטים… בלילה השני פחדתי כי היו רעמים וברקים. והיה נדמה לי שהברק יפגע דווקא בנו מכל המקומות שבעולם. נרדמתי בכל זאת. 

ברביעי בצהריים יצאנו מהיער ונסענו לקצרין, לקניות בסופר ואחר כך לבית קפה מקומי. הכל המה באוזניים. רעש וצלצל ונסע ודיבר. עוד מעט המשפט הארוך של הנסיעה צפונה יסתיים, אולי כבר בשבוע הבא, מתגמגם עם האפרוריות ההולכת ומצטברת שמונעת שמש מהלוחות הסולריים והחורף שהולך ומגיע. אבל עד אז, אניעם ונטור – ואולי חמת גדר  – לפני שנשים פנינו למרכז, לירושלים ולדרום הרחוק.

שבת שלום

השארת תגובה