הצעה ראשונה: לפקוח את העיניים
לקראת יום השוויון האביבי, אני מזמינה אותך לפקוח עיניים כמלות השיר: שורו, הביטו וראו!
אחד הדברים המרתקים לגבי ראייה הוא הטווח שלה. אנחנו יכולות לראות לרחוק ולקרוב, למעלה ולמטה. זה נכון גם פיזית וגם מטפורית.
החושים האחרים שלנו אינם עובדים כך. חוש הריח למשל מוגבל בטווח, וחוש המגע וחוש הטעם מחייבים קרבה אינטימית. כך שהראייה מקנה לנו חופש או לפחות טווח של חופש.
שימו לב לכל הביטויים שקשורים לראייה – לפקוח עיניים ולעצום עיניים, בשבע עיניים, נקודת מבט, השקפה והשקפת עולם, זווית ראייה, ראייה צרה או רחבה, חזון. יש שפע – מהפיזי, דרך המטפורי ועד המיסטי.
ביום השוויון, שבו שעות האור והחושך משתוות, זה זמן לתרגל גמישות ראייה. למשל, לראות דברים בהיבט הכי אישי ופרטי שלהם ואחר כך לראות אותם מגבוה – מההיבט הלאומי או העולמי שלהם. אפשר לצרף לזה גם תרגיל ראייה ממשי – להביט קרוב בפרט קטן ואחר כך לשלוח את העיניים למרחקים.
אפשר לצרף לזה גם מבט מזווית העין – פעם שמאלה ופעם ימינה ואחר כך גם לתרגל בעדינות את חילופי המבט בצורה מטפורית. שני הצדדים מספקים מידע שונה, אבל משום מה, רק השילוב ביניהם מעניק לנו עומק.
הדבר האחרון שיש לי לומר על ראייה קשור לבהייה, כלומר המבט הלא ממוקד בעיניים פקוחות. נסו את זה מדי פעם, ישנם דברים שמתגלים רק כך לעין.
מצטטת לסיום, מתוך ספר על קונסטלציה מערכתית שאני עורכת את התרגום שלו, את ברט הלינגר מסביר מהי "ראייה"
הלינגר: אני עושה הבחנה בין "התבוננות" לבין "ראייה" – המילה "התבוננות" פירושה התבוננות בפרטים בודדים במחיר של תפיסת המכלול השלם. כאשר אני מתבונן בהתנהגות של מישהו, אני מתבונן במה שהוא או היא עושים, אבל האדם כשלם חומק ממני. כשאני רואה אנשים, אני קולט אותם בשלמות. הרבה מהפרטים של מה שהם עושים חומקים ממני, אך אני אני מבין באופן מיידי את מה שחשוב לגביהם.
הצעה שנייה לצאת החוצה בשלום
ביום השוויון, האור מתגבר וקורא לנו החוצה, לא סתם מכנים זאת לצאת לאור. אני עובדת שנים רבות בעסקי ההוצאה לאור, ליוויתי
יום השוויון הוא הרגע הזה שבו אדם אומר לעצמו קודם כל – יש בתוכי משהו שמבקש לראות אור, והוא מתחיל לשלוח משושי גישוש ראשוניים לעבר הסביבה לבדוק את טמפרטורת המים.
זהו שלב מסוכן. רעיונות טובים עלולים להיתקל בסביבה עוינת ולנבול, רעיונות לא טובים, יכולים לשגשג באווירה ידידותית מדי. למשל לייק לפוסט או תגובות שאת ממש חייבת לכתוב את זה בספר. (ממליצה לראות את הסדרה אבירם כץ מזווית הראייה הזו). שתי תגובות קיצוניות אלו אינן "רואות" את מה שמבקש לצאת לאור.
במשך השנים למדתי להזהיר את בן זוגי כשאני "מודדת" רעיונות. מאחר והוא ניחן באופי מעשי, רעיונות בשבילו הן הוראות ביצוע, בעוד אני רק רוצה לבדוק איך זה נשמע, לנסות איך הרעיון פוגש את המציאות בחוץ. בשביל למדוד, אני רק צריכה שמישהו יתן לי משוב איך זה נראה.
אז ההצעה שלי כפולה – ברוח השוויון האביבי:
תראי משהו למישהו אחר, תוציאי משהו מהמגירה ותני לו לעשות סיבוב בחוץ. תמדדי אותו. ממש כדי להתייחס בשוויון נפש לתגובות שלא רואות באמת, חיוביות ושליליות.
תני משוב – שימי לב איך את מגיבה למשהו כזה שאת רואה אצל מישהו אחר. נסי לרגע, ממש לראות – לתת משוב מה נקלט אצלך. לא לייק ומדהים ווואו, פשוט להתייחס למה שראית.
ההצעה השלישית – דחף פעולה
ביום השוויון האביבי, הדחף ליציאה לאור מתחיל לשיאו. מה שהיה חבוי והתבשל בחיק האדמה, מתגלה. חלק מהדברים יצאו החוצה ויתפוגגו (העשבים בגינה שלי לא יעשו זאת מיוזמתם, אמנם), חלק יצליחו להתגבר על מכשולים ולשאת פרי.
הדחף לפעול הוא לא מחשבה או רעיון, הוא גם לא רגש. הוא מה שגורם לנו לעשות משהו. הוא כוח שיש לי להוציא משהו אל הפועל והוא מתחיל ברצון, בחשק, בתשוקה, באי נוחות או בהתלהבות, בשאיפה ודחיפה.
במבט על, נניח ממרחק של שנים, אפשר לראות שכשמופיעה בעיה או שאלה, ממרחק מה מופיע פתרון או תשובה. הם שייכים זה לזה כמו שני חלקים מהשלם. יחד עם זאת, שטיינר כתב פעם, שאבחנה תמיד נמצאת בדרגה נמוכה יותר מהתרופה. כלומר התרופה, הפתרון שייכים לרמה גבוהה יותר.
כך שההצעה השלישית שלי היא לשים לב מאיפה מגיע הדחף לפעול. האם הוא שייך לרמה של הבעיה? לדוגמה, אם חסר לי משהו מאוד, הפעולה מתוך החוסר (להשיג, לרדוף, לחלק שלל וכו') מטביעה אותי בתוך ים של חוסר.
הפתרון המלא של הבעיה מניע אחרת לפעולה – נניח שלא היו לך כל מגבלות, של זמן, של כישורים ושל כסף – מה היית עושה בקשר לעניין זה או אחר?
או לחלופין, לדמיין שהפתרון כבר קרה. לא צריך לרדת לפרטים, רק לדעת ולהרגיש שזה אכן נפתר. הדבר שהיה צריך לקרות – אכן קרה.
כשאנחנו עוצרות לרגע לדמיין את שתי ההצעות האחרונות, אנחנו שולחות את עצמנו לרמה גבוהה יותר, שבה הכול שלם, מתוקן ושופע. כשאנחנו שבות לקרקע המציאות, הדחף לפעול עובר כוונון מחדש, לעבר המטרה. בדיוק כפי שהפרח בגינה פועל כדי שיבשיל הפרי שלו וכפי שהפרי יודע שהמטרה שלו היא הפצת הזרעים.
להתראות! בידיים מלאות מעשים טובים.
כתבת נהדר, ובמיוחד אהבתי את מה שכתבת על הראייה, והתרגילים, שלמעשה הם גם תרגילים לחיזוק שרירי העיניים.