השבוע התחיל בקפיצה (האמיץ) או בהתכוונות לקפיצה (אני) והתמסרות לשליחות הנשמה, במעין חזין ליד אלונים, נמשך בשדות העמק החרושים והמהבילים, רכישת שרשרת לחתונה המתקרבת וזיהוי שמה של המשאית-בית שלנו. בין לבין נשזרו הביקור של טון ואן דר קרון בארץ, ההכנות לפסטיבל "מתחת לפנס" והמשך החיים אחרי החתונה.
כל משאית בית ראויה לשמה זקוקה קודם כל לשם. אולי כי השילוב של בית ורכב הוא כמעט כמו בעל חיים עם זהות ייחודית ואולי יש סיבות אחרות. השם הראשון שעלה לראש היה – האדומה. כי היא אכן מאד מרהיבה באדמוניותה. אבל הקונוטציה הקומוניסטית היתה רועמת מדי, ובכל זאת כבתו של אבי ובת משמר העמק – שתי ישויות שהתפכחו מהרעיון – זה היה מוגזם. ובכן אם לא האדומה – אולי שושנה? אולי רוזה? רוזה הובילה לrose האחת ויחידה ולשורות שרציתי לרשום בגדול על המשאית, ביחד עם שושנים ורודות:
just remember in the winter far beneath the bitter snow lies the seed that with the sun's love in the spring becomes the rose
אבל איכשהו זה לא נדבק. ויצאנו לדרך בלי שם וכששאלו אותנו איפה אנחנו גרים או לאן אנחנו הולכים לא הצלחנו לענות שאנחנו גרים ברוז. וכשהסתיו התחלף בחורף והגיע האביב – התברר שהמשאית בית שלנו לא נהיית רוז ושחררנו. בשיחה עם שני אנשים יקרים, על מרפסת מול נוף העיימק, על נושאים אחרים בכלל, אבל באווירה יצירתית, הם שאלו לשמה. לפעמים זה כל מה שצריך. אמרתי בלי לחשוב שהאמת היא שכששואלים אותי לאן אני חוזרת אני עונה – הביתה. וטראח בומס, פעמונים צלצלו וזה היה זה. השם הנכון – משאית ושמה הביתה. וכן, אסף ענברי, וכן, הקיבוץ וכן, העובדה שהביתה היא משאת נפש, געגוע, מילה ייחודית שיש רק בשפה העברית ושהיא כמעט פועל, כי זה לא להיות בבית, זה להיות בדרך הביתה, ללכת הביתה, לרצות הביתה, להתגעגע הביתה. ושם אני גרה.
הנה משהו שכתבתי בפייס והבלוג רוצה להטמיע שמתאר את האווירה של הימים האלו, טרום החתונה של הבכור. מלך הפנדות ומלכתו: שבוע ימים לחתונה.
יש כמה דברים ברור שכבר לא יתרחשו – לא ארד את עשרת הקילו שתכננתי, גם לא את החמישה שתכנית הדיאטה ששילמתי עליה הבטיחה.
גם לא אצליח לחטב את שרירי הזרועות (למרות שיש לי את המכשיר המדויק לזה, עדיין באריזה המקורית בליווי צילומים מבטיחים), וכל זה רק במובן הפיזיולוגי.
יש לי תחושה מטרידה שאני אמורה להיות שקועה בהכנות כלשהן, שכל האימהות לפני חתונה עורכות.
אבל אין לי מושג מה זה יכול להיות. אפילו חמותי נראית עסוקה יותר ממני (המממ… זה לא חדש…).
האם אני אמורה לעבוד כרגיל עכשיו? בכל זאת, זה השבוע היחיד של עבודה נורמלית שיהיה בחודש החגים הזה.
זו פעם ראשונה שלי כאם החתן. אני מתרגשת אבל לא בטוחה שאני יודעת ממה.
אתמול ברמי לוי הצפוף של פרדס חנה כמעט חבטתי בבעלי מרוב לחץ. העגבניות היו רכות מדי והתורים התארכו.
התקפת חרדה קטנטונת.
אולי קשור לשיחה ההיא עם הבן דוד שלא יבוא כי הוא לא מדבר עם קרובי משפחה אחרים?
אולי טריגר לאנשים שהיו יכולים להיות ולא יהיו? אמא למשל.
יש לי מה ללבוש, יש לי מה לנעול, יש לי מה לענוד. אבל מה לעשות? ************************** אחד הדברים המעניינים בלכתוב בפייס הוא לקרוא תגובות. יש אנשים שהשאלה האחרונה גורמת להם להציע רעיונות מעשיים. לטבול בהונות במעין, להיות פשוט מי שאני (כאילו שיש אפשרות אחרת), ללכת לספא, לשמוח, לכתוב, ליהנות, להכיר תודה וכד'… יש אחרים (אחרות, למען האמת) שהגיבו על השרשרת המהממת וחלק ביקשו בפרטי את הפרטים. חלק אחר הגיב על הכתיבה שלי, שזה תמיד נעים, בעיקר בפייס שהוא כולו נעימי או התעלמות. אז בשבוע הבא נישן לילה בבית מלון – והביתה תישאר בחנייה של המלון ונלך לבקר את מיץ בין הטקס לריקודים… והילד שהוא בן שלושים ולא ישב אפילו רגע על הספה בבית הוריו – יעמוד מול החברים והמשפחה ויגיד לבחירת ליבו שהוא לוקח אותה לאישה. ונכון, הם כבר גרים ביחד מזמן, ובכל זאת, ברגעים כאלו שומעים את משק הזמן, את מה שהיה ומה שעתיד להיות, ומה שעתיד להתחיל ומה שעתיד להסתיים.
ואחרון אחרון חביב פינת השיווקוק – את המונח הגיתי בעודי מנסה לנסח את האופן שבו אני מתייחסת לפעילות שיווקית – שמתייחסת לאחרים כאל שוק, וגורמת לי להירתע במבוכה. השיווקוק הוא חמוד. הוא לא אמור להסריח יותר מדי. או יותר מדי זמן. הוא תופעה טבעית הנלווית לעשייה ולצורך ליידע בה. הוא קצר וחולף ואפשר לקנח איתו כמו חטיף בריאות דיאטתי. המשפטים הבאים, הלקוחים מהספר "שובו של המלך – גבריות מלאת אהבה, תשוקה ומנהיגות" מאת טון ואן דר קרון – היו הסיבה המרכזית שנרתמתי לעזור לספר לצאת לאור. זיהיתי את הארכיטיפ מקרוב. מצאתי נחמה ותקווה.
…"בעבר נערך המסע מטה כחלק מטקס החניכה מילדות לגבריות
מתוך שובו של המלך – גבריות מלאת אהבה, תשוקה ומנהיגות
במעגל השבטי. הנער צלל לעומק נשמתו על מנת להבין את תפקידו בעולם ולמצוא חמלה לעולם סביבו. מדריכים או שאמאנים היו מלווים אותו דרך התהליך הקשה, שלעיתים כלל גם כאב פיזימ במבחני חניכה
שסימלו את מסעו. הנערים הצעירים נשלחו לבדם לטבע למספר ימים או נקברו במערה תת קרקעית כדי שיתחברו לכוחות הנשמה, הטבע והאדמה. כאשר הדרך למטה אינה מקבלת מקום בחוויית ההתבגרות,
היא לעיתים קרובות נחווית בשלב מאוחר יותר בחיים כמשבר אמצע החיים. כאשר פתאום בשיא החיים, הדרך פונה מטה בחדות. מכיוון שלעיתים רחוקות מדברים על כך בתרבות שלנו, ישנם רק מעטים המסוגלים להשתמש בידע הפנימי ובהבנתם את נתיב החניכה הזה על מנת להעביר את הידע לדורות הבאים……
טון מגיע ארצה לעשרה ימים ויקיים מפגשים בכליל, טבעון, פרדס חנה ותל-אביב. המקומות מתמלאים במהירות – באמת. לא שיווקוק. יש שקיקה אמיתית לשמוע את טון. איזה כיף.
שנה טובה
תודה נועה על המילים שלך שתמיד מחברות אותי לאיזה מקום כמוס וקסום בתוכי.
תתחדשו על השם ההולם.
ושנה טובה .
חיבוק ♥️
מירב נבות