בחיי המקצועיים אני מתמחה במבט לאחור. בכובע היועצת ביוגרפית אני חוקרת ביחד עם המיועצת סיפורי עבר, ובכובע העורכת הספרותית – אני עוסקת במלים – אותן קליפות מתות של חוויות ותובנות. אז למה כל כך קשה לי לעשות רברס?
היעוץ הביוגרפי, כמו גם הפסיכולוגיה, כמו שיטות ריפוי נוספות – גורס שאירועי העבר השאירו חותם גופני ורגשי. מציאות ההווה מחליקה על החותם כמו מים לשמן ולא חודרת. מטפורה אחרת היא לומר שאירועי העבר חרצו חריצים, ערוצים בתוך הגוף והנפש, ועכשו כל מה שקורה זורם בערוצים האלו. הילדה הנטושה מפרשת כל דבר כנטישה, גם אם בן זוגה ירד לשפוך את הפח.
חלק מהעניין במבט לאחור הוא להמיס ולפרק את הערוצים הלא מיטיביים. כך שהמבט לאחור היעיל בטיפול הוא למצוא זווית נוספת לסיפור, להרחיב את נקודת המבט עליו, לפתוח את הערוצים לעוד אפשרויות, כך שהמציאות תוכל לזרום ולהביא אלינו חוויות חדשות, התנסויות מיטיבות יותר.
כל זה אינו עוזר לי עדיין בתפיסת פעולת הנהיגה לאחור. ומאחר וזה כל כך קשה לי, אני מסתקרנת – מה התקבע שם בערוצים החבויים שלא מאפשר לי לבצע פעולה שיש לה חוקים די ברורים?
כשהתחלתי ללמוד נהיגה על משאית חוויתי קושי דומה. מצד אחד רציתי ללמוד לנהוג ומצד שני נתקפתי חרדה לפני השיעורים. וכשאני אומרת חרדה – אני מתכוונת להתכווצויות בבטן ובמעיים שמחייבות ריצה לשירותים, דפיקות לב מהירות, זיעה קרה ורגליים רועדות. כמובן שזה גרם לי לא לרצות כל כך ללכת לשעור ובטח לא להינות ממנו. אמרתי לעצמי שאעשה 10 שיעורים ואז אחליט.
פניתי לעזרת היועץ האנרגטי שלי, רונן, (פרטים בפרטי) והוא אמר שזה קשור לגיל 15 שלי ושהוא מטפל בזה. היה שיפור מסוים. פחות רעדתי. השתלטתי על ההלוכים.
ואז ישבתי בטברנה ביוון עם חברה טובה ודיברנו ושיתפתי כמה זה קשה לי. ושאולי אפסיק ללמוד. והיא תהתה אם לא עשיתי רישיון על טרקטור, בכל זאת בקיבוץ זה היה נהוג שכל עלמה ועלם ילמדו. בבת אחת חזרה אלי החוויה של גוף הטרקטור הרועש, והמגרש שבו סודרו החביות ועוד רגע ונזכרתי ביום ההוא שעליתי לשיעור והמורה לא הגיע והתברר שהוא נהרג בתאונת דרכים. הייתי בת 15
אחרי שהזיכרון עלה התמלאו הרגליים שלי בביטחון מחודש. התחלתי לנהוג. אפשר לקרוא איך פיצחתי את חווית אומדני הרוחב…
את המבט לאחור בנהיגה עוד לא פיצחתי. יש לי השערת מחקר שזה קשור לראשית הזחילה שלי. השלב שבו צריך ליצור תיאום בין יד ורגל נגדית, כלומר לתאם בין מוח שמאלי לימני. משהו שם התקבע…. והגיע הזמן לפתוח אותו…
בטסט השני שלי אני כבר אהיה מומחית לרברס!



הרשמה לדיווחי תנועה

מי אני?
נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.

ימים בקצה הים
אנחנו באילת. נוגעים בקצה ומרשים לו לגעת בנו. מה זה אומר? לא יודעת. הגעתי לקצה המלים. כאן בהחלט מתחילות ארצות

ססגון ושמחה
הגענו לחניון נחל מנגן בעמק ססגון ביום שלישי על הבוקר. את הסלט עוד קצצנו בגרופית שבה חנינו ללילה, ואז אפף

גילוי נאות
רק אחרי שעשינו הבוקר את הירידה המרהיבה מנאות סמדר לערבה (יש מקום שבו עוברים את הצוק והערבה נפרשת, כמו מקום

המחנה הנטוש
ביום רביעי, אחרי כמעט שבוע בחוות קיש שנקראת גם חוות דרך ארץ, בשכנות אל אמה והאיש שלה בן אבי, נסענו

רואים שקוף
את השבוע פתחנו באגם ירוחם. שזה פרדוקס ונס במקביל. כל מי שמצליח להביא גוף מים למדבר, עושה ישושום ציה ללב

איפה הייתי ומה עשיתי ולמה לא
אין כמו להפר את השגרה כדי לגלות מי עוקב אחריך. תודה לכל מי שהתקשרה, סימסה, וויטסאפה ונקשה – הכול בסדר.

הרחבת אופקים
השבוע התחיל במפגש במגדלור, קצת אחרי בארי, קצת לפני עזה. גשם ירד. מפעל הגופרית הנטוש התמלא בנשות עושות שלום שהגיעו

בין שובו לבוהו
אם רק היה אפשר – הייתי ממשיכה מכאן לאלכסנדריה את השבוע פתחנו בעזיבה של הים התיכון, אחרי יומיים בחוף זיקים

תמות נפשי
השבוע שהולך אל היום הכי קצר בשנה התחיל בפרידה מירושלים, ביקור באיקאה (מתברר שרק הנרות של איקאה באמת דולקים כמו

שריר האני… שריר האמהות…
יש איזה מתח קבוע בין המאמץ להיות מי שאני, להבין מה מתאים ונכון לי, לבין המאמץ להיות אמא – שדורש

נעים ונדים
השבוע היה… מה היה? חושבת לאחור – שישי אחה"צ מענית; שישי-רביעי זכרון יעקב בקצה רחוב השיטה בואכה פארק הנדיב; רביעי-שלישי במול

קסם על ים כנרת
כבר כמעט שבוע שאנחנו בנטור. כלומר בחוות נטורה, על גבעה קטנה, ששם בסבלנות ואהבה הופכים אוריה, אורלי, אור, גיתה והמתנדבים

אל תוך היער
את חיי מלווה היער. בראשית – היער של משמר העמק, על תועפות חורשות האורנים הקק"ליות שלו, האורניות, יללות התנים והפריחה