השבוע נכשל אחד מאיתנו בטסט שני. למרות שהחוויה כבר היתה מוכרת, היא היתה מערערת. עוד עשרה ימים אנחנו עוזבים את הבית בירושלים. ולמרות שכבר הגינו תוכנית חלופית, בכל זאת נחשף באחת עד כמה היא רעועה. מורכבת מטלאים ובעיות. למעשה, כשאני חושבת על זה, גם התוכנית לעבור רישיון, ולעלות את המשאית לירושלים היתה די רעועה. ואם אני חושבת על זה יותר לעומק, בכל היציאה הזו לדרך יש משהו רעוע.

משמעותה המקורית של המלה ‘רעוע’  היא רעידת אדמה, על כל הרעידות, והאפטר-רעידות. כך כותב עליה הנביא:  “רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ” (ישעיהו כד, פסוק יט)

כל השורשים כפולי האותיות האלו: רוע, פור ומוט וגם נוע, כמובן…

מי האיש שלא חווה את הרגע שבו האדמה רועדת, מטפורית מתחת רגליו. והנה, אני מבקשת לי קיום רעוע מתגלגל כזה. מה עלה בדעתי?

בזמנים של התערערות, החרדה הקיומית שלי מרימה ראש והיא דרקונית למדי. לא תמירה ובלונדינית כמו חליסי, לצערי. היא שילוב רופס של יבבנות (עוד שורש כפול) ורשיפות אש. היא מבולבלת  ושולחת למעלה ולמטה הוראות סותרות: תרגעי, תילחצי, תצאי, תכנסי, תנשמי, אל תנשמי, תכעסי, תרפי, תבקשי עזרה, אל תבקשי. כל אלו יוצרים הרבה אקשן ומעט תנועה. פול גז בניוטרל, שעכשו סוף סוף אני מבינה את משמעותו המקורית.

בגדול היא מנסה להעיר אותי לסכנות. ככה שאהיה גם רעועה וגם מעורערת וגם ערה מאד. כל אלו קשורים משום מה לרוע…. כלומר זה רע להרגיש ככה, ואני מרגישה רע.

אני יודעת שזה יעבור. אני יודעת שעוד כמה ימים או שנים או גלגולים זה ייראה לי שעשיתי הרבה רעש על שום דבר. בדיוק נזכרתי איך הספות האפורות לא הגיעו בזמן לבית החדש ההוא. כמה זה היה מערער. והרי היו עוד כל כך הרבה רגעים כאלו, כמו לחכות מחוץ לחדר ניתוח בלי לדעת האם מדובר במשהו רציני או מינורי.

לדרקונית החרדה זה לא משנה, ספות, חלב אם, חיבוק, מעבר דירה, בשורות קשות – היא מגיבה אותו הדבר. ועוד היא אומרת עלי שאני צריכה להישאר באזור הנוחות שלי. 

משום-מה החיים שלי הם נגד כיוון התנועה. כמו ביקשתי לעצמי לפני ש’ירדתי’ לכאן שמצד אחד יציידו אותי באופי נוח ופלגמטי, שאוהב הרגלים ופנים מוכרות,  תנו לי רק לשבת בבית ולכתוב ולא להתמודד עם העולם העוין שבחוץ, ומצד שני בדרייב אש לצאת, לחוות, להמציא, להתנסות ולהתחדש. ככה זה כשמחברים מזל בתולה עם אופק עקרב. ועכשו לכי תעשי שלום עם הדרקונית שלך, עם גברת תותבת מג’ים ונהג הקטר, ותהפכי אותה לדרקון פז.

יודעי דבר שכבר חיים על גלגלים מדווחים שבהתחלה המוח רותח מרוב שהזיזו לו את הגבינה… הם גם מספרים שככל שעובר הזמן הם לא מבינים איך היה יכול להיות אחרת. אני שותה בצמא את המלים האלו. הן מרגיעות אותי. אני מוצאת את איי הביטחון הקטנים שלי, כל פעם מחדש והם שומרים עלי יציבה.

הנה רשימת הפעולות שלי למקרה של התקפת אמת/לחץ חוזרת:

1. שלב העיכול הראשוני הוא הכי קשה וגם הכי קצר, יחסית לכל התהליך כולו. שתי הרבה מים. תנשמי. אל תנסי לפתור את הבעיה. זה שלב שבו נפתחת דלת להרבה טראומות עבר וזו הזדמנות להציץ ולראות מה מצבן.
2. ברגע שאת רוצה כבר לדבר על זה – כלומר בשלב העיכול השני – עדיף למצוא חברה שכבר מכירה את הסיטואציה ושתאפשר לך לפרוק בלי לקלקל. ורק מדי פעם תזכיר לך שזה קטן עליך.
3. בשלב השלישי של העיכול כבר יצוצו פתרונות ולמרות הבאסה כבר תהיה איזו תוכנית פעולה. זה גם זמן מתאים לבקש עזרה מעשית. (לא כדאי לפני כי הפתרונות שיצוצו בדעתי אינם מעשיים בדרך כלל)
4. בשלב הרביעי – התוכנית החלופית כבר תראה התוכנית הנכונה ושוב תיווכחי לדעת שהדרך חכמה ממך.

בהצלחה בדרכים…