אבל מה יהיה הילדים? השאלה נשאלת הרבה פעמים, הן על ידי חברות וקרובי משפחה והן פנימית – כי גם בתוכי יש דודות דואגות שמשוכנעות שאם לא יהיה לילדים לאן לבוא בשישי-שבת – המשפחה תתפרק.

מה הילדים אומרים? מה הם חושבים ואיך הם מגיבים? ובכלל מה שלומם – בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה, אני חושדת שיש לו מניעים נסתרים. או שאלה אחרת שעומדת על קצה הלשון. כאילו הילדים הם מעין נייר לקמוס שדרכו אפשר לבחון אם ההורים טועים ותועים. ובכן, אדונים וגברות נכבדות – מבפנים ומבחוץ – הילדים בסדר גמור. תודה.

שלושים שנה אני אמא. זה התפקיד שהגדיר אותי יותר מכל דבר אחר – להיות בשביל הילדים. לראות אותם, להבין מה הם צריכים ולהתאים את עצמי אליהם. בשלוש שנים האחרונות חיינו בבית עם שני ילדים בוגרים ועוד אחד יותר בוגר מעבר לגבעה. כל יום שישי כמעט, נפגשנו לארוחת ערב משותפת. בחודשים האחרונים התרוקן הבית וכל ערב שישי נערך איסוף מהעיר ומהכרם – אל שולחן ארוחת השבת. וגם פיזור. היום נפגש לארוחה אחרונה.

בסרטים האמריקאיים אוהבים להתעכב על טקס הנסיעה אל הקולג’. הבת או הבן נכנסים למכונית עם כל חפציהם ונוסעים כשההורים נשארים לנופף ולנגב דמעה. מכאן והלאה הם יפגשו רק בחג המולד או ההודיה, חתונות ולידות. הקן מתרוקן וההורים או שיעופו או שישקעו. אצלנו הקן פורש כנפיים. אנחנו אלו שנכנסים למכונית ונוסעים. לאוניברסיטה הפתוחה של החיים, במרחק שעתיים לכל היותר. את הפגישות הבאות שלנו נעשה פה ושם, על חוף הים, או מסביב לשולחנות מטפוריים וממשיים אחרים.

אני אוהבת את האנשים הצעירים שגדלו בביתי יותר מכל אדם אחר. אני באמת חושבת שהם מדהימים ומוכשרים ויפים. וכמו שאמא שלי היתה אומרת, קשה לי להאמין שהם תוצאה רק של המאגר הגנטי שלי ושלו. אני סומכת שנמצא את הדרך להיפגש וללוות אותם גם אם קונספט הבית השתנה. לדודות הפנימיות שמרשות לעצמן לשאול שאלות קשות, אני נדה בראשי. מזכירה להן ולי שזה תפקידן ומודה להן שהן עומדות על המשמר. בכל זאת, הן מייצגות את המבוגר האחראי כשההורים יוצאים לטיול הגדול שלהם.