בחפץ לב

בשבועיים הקרובים עלי להפרד מרוב חפצי. הבית כבר התרוקן מחפצים רבים – מיטות ומגבות, ספרים וסירים. אבל עדיין בהערכה גסה יש בו כמה מאות חפצים שאין בהם חפץ יותר.

המילה חפץ פירושה הן אובייקט, שיש בו שימוש;והן דבר משמח, שיש בו לגרום הנאה.

כך מכוונת אותנו העברית בדרכה המעשית לחבב את מה שיש לו שימוש.

מרי קונדו, שכתבה את רב המכר “סוד הקסם היפני”, מאיצה בעקרת הבית ליטול כל חפץ לידיה ולשאול האם הוא שימושי או גורם לה להנאה. אם התשובה היא לא – עליה למסור אותו הלאה.

אני נוטלת ונוטלת ומוסרת. הבית הולך ומתרוקן. ועדיין הוא מלא מדי. כמה חפצים הספקתי לאסוף…

גדלתי בבית ילדים בקיבוץ, לא היו לי חפצים משלי. במחשבה לאחור נראה לי שמברשת השיניים היתה פרטית, ואולי השטיח שליד המיטה. כמהתי לחפצים. נוצצים, משמחים, שימושיים.

אספתי אותם מכאן ומשם. כל חפץ אוגר בתוכו סיפור, זיכרון, חוויה. הקריסטל הגדול שאורית נתנה לי כשערכתי את הספר שלה, הפייה שהכינה עבורי שרית, סלסלת הקש שאחד מילדי קלע בבית הספר, שורשי העצים שהפכו לשדוני יער שרכשתי פעם בטיול בגרמניה, תמונות שמסגרתי , רקמת הטווסים שרקמתי בלילות שהשכבתי בבית ילדים אחרי הצבא, כסאות העץ שציירתי כשעוד הייתי אשה צעירה.

אני נפרדת מהחפצים האלו. בשביל חפצים צריך מקום. צריך חלל. החלל קורא לחפצים לבוא ולמלא אותו. כדי שיהיה שימושי ויביא שמחה.

נפשי חפצה במשהו אחר. עוד אין לדבר שם, אני לא יודעת מה הוא הדבר האחר הזה. אבל הוא אינו נמצא בחפצים, יפים ומשמחים ושימושיים ככל שיהיו.

אני מודה לחפצי. הם שירתו אותי היטב. אני מקווה שהם ימצאו ידיים אוהבות וישמחו אנשים אחרים….