בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו  לסגור ולהדק את הכול. הביתה

השבוע נפתח בכתבה ההיא ב"ישראל היום". כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ"ן אמר שיש עוד

החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי  "כבר 3 שנים הם

ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש. מדי

גברת קורונה עצרה את הנדודים וגברת קרמה החזירה אותי  לבית בהרדוף. הקורונה עצרה את העולם, האטה את הקצב ולראשונה בחיי

איזו מילה מדוייקת זו מתבלבלת, ממש אחות צמודה למתגלגלת (שלא לדבר על זו שבאה אחריה). אני מתגלגלת מבולבלת. יומיים במשאית,

בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו

ביום רביעי בבוקר תוקן מכל הגז שלנו. כלומר, המצוף התקוע, שסימן שהמכל מלא – שוחרר בעזרתו של דודי ממוסך עידן

1גשם מתפתח. אפשר לחזות את בואו. העננים מתקרבים, נהיה חשוך והרבה פעמים מקדימה רוח פרועה את הגשם עצמו. רעמים וברקים

את רוב השבוע, עד אתמול בילינו בחניון יעקב הררי שליד נחל הבשור.  לאורך כל השבוע ראינו רק שלושה אנשים, שניים

את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו

ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה

שעות האור הולכות ומתקצרות. כבר בארבע וחצי השמש – שגם ככה היא במסלול נמוך ומקוצר – נעלמת מן העין. אני