אני מכירה את עצמי, וכך אני גם מוכרת בציבור הרחב כמי שמתעניינת מאד בלידה, בסיפורי לידה ובאימהות. לכן, כשממש כמה ימים אחרי שיצא הספר שלי “מבטן ומלידה” לאור – פנתה אלי אישה בבקשה לערוך ספר זכרון לבעלה שנהרג, יצאתי למסע חדש, לקוטב הנגדי של החיים שהיה עבורי לא מוכר ודי מפחיד.
הלידה – הרגע שבו אנו נכנסים לקיום הפיזי, היא רגע משמח עבורנו, רגע מרגש של התחלה, ואילו המוות – הרגע שבו אנו משתחררים מקיומנו הפיזי, הוא רגע של עצב ואובדן. באופן אישי יותר, לא ממש חוויתי עד אותו גיל אובדן משמעותי. נהגתי לומר שמכיוון שרוב משפחתי הושמדה בשואה, הרי שנחסך ממני הצער של להיפרד מאנשים אהובים.
העבודה על ספר הזכרון הראשון שערכתי חנכה אותי לתוך מקצוע חדש. כך גיליתי בהדרגה שמצד אחד אני עובדת עם משפחת הנפטר על איסוף הזכרונות ועריכתם לכלל ספר, ומצד שני – לא פחות חשוב, אם כי סמוי מהעין – עם המת עצמו, שבחייו עוסקים ומפשפשים.
התפיסה הבסיסית של הידע הביוגרפי היא שאנו ממשיכים בקיומנו לאחר המוות, וגם הידע של מה אנחנו בעצם עושים אחרי המוות ולפני הלידה, סייעה לי “להתעורר” לצד הסמוי הזה. כשאני מנסה לפשט את זה, זה כמו שכיום יש לנו אולטרסאונד שמאפשר לנו לראות את העובר, בעוד שבעבר היו לנו רק תחושות וקיומו הפיזי היה סמוי מן העין. כך, הידע שהיה ברשותי שימש מעין עינים שדרכן יכולתי לחוש ולראות את “הקליינטים” שכבר לא היה להם גוף. אני מתארת לעצמי שלרוב האנשים זה יישמע משונה, אולי כמו שהמחשבה על אולטרסאונד היתה נשמעת לפני מאתיים שנה.
החוויה הראשונה התרחשה עם הספר הראשון, אחרי ש”הכרתי” את האדם שנפטר דרך שעות רבות של מפגשים וראיונות עם בני משפחה, חברים, קולגות לעבודה ושותפים. עסקתי בדמותו ובניסיון להבינה באופן אינטנסיבי ביותר. ממש עם סיום הספר, בשעה שהגרפיקה כמעט הושלמה, חוויתי דחף בלתי נשלט לכתוב משהו במשך ארבע שעות. מה שעלה על הכתב היה מפתיע ביותר מבחינתי, וכלל תובנות לגבי חייו של אותו אדם, תמונות שהתקשרו וקיבלו מובן רחב יותר. הרגשתי שהכתיבה אינה מגיעה רק מתוך עצמי ונבהלתי שאני עומדת להיות מתקשרת, בעלת אוב, יצור הזוי ומיסטי שממנו התחמקתי כל חיי.
אבל אחרי שפעם אחרי פעם חוויות כאלו ואחרות התרחשו וראיתי שאני ממשיכה להיות די רגילה, התחלתי להרגע, להינות לפעמים ויותר ויותר להבין את החשיבות להיות בקשר. המתים זקוקים לתקשורת הזו לא פחות מאיתנו החיים שאוהבים אותם. לפעמים הם זקוקים לעזרה רבה, לפעמים הם זקוקים שישחררו אותם, לפעמים הם צריכים שקצת נרפה.
אני זוכרת פגישה ראשונה עם משפחה שאיבדה את בנה החייל. האבא כיוון לספר מיוחד במינו, הוא כבר היה אחרי כמה וכמה פרויקטים של הנצחה מסוג אחר ותהה מה עוד הוא יכול לעשות. האם שתקה וחשתי שכל העיסוק בחיי בנה כואב לה מדי. תהיתי מה משימתי.
נוספה לה תחושה שהלכה והתגברה שהחייל עצמו, נשמה מקסימה ומלאת הומור – כאב אמנם את כאבם של היקרים לו, אך חשתי שהוא עצמו בטוב ושאין לו צורך לעסוק בחייו שחלפו.
הקונפליקט הפנימי הלך וגבר ככל שהתחלתי בראיונות ובמפגשים עם בני משפחה וחברים, ודמותו הצנועה התבהרה לנגד עיני. מספר חודשים לאחר תחילת עבודתי לא היה מנוס מ”לשוחח” עם החייל עצמו. עשיתי זאת בדרך של הרהורים על דמותו וניסיון להעלות בעיני רוחי הן את תמונת מראהו הפיזי והן את מה שכבר חשתי שהיה בגרעין נשמתו. מתוך זה כתבתי ו”שוחחתי עמו”. בראיון הקצר “יישרנו” קו, “סיכמנו” כיצד להמשיך ואיך לעשות זאת בצורה שתכבד את מי שהיה. בקשתי ממני להישאר ולסייע בכל פעם שיתגלעו בעיות.
הוא אכן נשאר לעזור וליווה אותי פנימית בעבודתי, שהפכה תוך כדי כך מאיסוף זכרונות ותמלול ראיונות לרומן עלילתי. ב”שיחת הסיום” שלנו הוא השאיר לי מסר שחלק ממנו אני מביאה כאן:
האהבה שנתתם לי ושאני הענקתי, ממשיכה לחיות, ממשיכה לפעול בדרכים נסתרות וגלויות ואולי דרך המלים האלו היא תגיע גם לאנשים שלא הכרתי.
אם האהבה תמשיך לפעול ככוח מניע,היא תאיר את חיי ואת מותי. זו לא קלישאה, זוהי אמת. אם תוכלו בתוככם לקחת את כוח המסירות שלי ולהפוך אותו לכוח מניע, אמשיך לפעול בעולם. אמשיך לדחוף את המסע שלכם מאחורה, כדי שתוכלו לנוע קדימה, לעבר היעד שלכם, מתוך שמחה.
גיליתי שכדי שתקשורת זו תתנהל, חייבת להיות ראשית כל להיות פתיחות מחשבתית לאפשרות שהמתים ממשיכים לחיות איתנו. בנוסף, חייב להיות מאמץ אינטנסיבי מצידי ליצור קשר. זה כרוך ב”החייאה” פנימית של דמות הנפטר בתוכי – מחשבות והרהורים עליו, עניין בדמותו ושאלה פנימית לגביו. שלישית – איני יכולה להכריח או לזרז את התהליך. הוא תלוי במידה רבה מאד בצד השני. איני יכולה להכריח את המתים להעלות באוב. להפך, ככל שגישתי לעניין משוחררת יותר התקשורת קלה יותר. לפעמים הדימוי שיש לי על כך הוא סוג של פעילות היקפית – אני מסתובבת מסביבו, מנקה קורי אבק, עוסקת לכאורה בענייני, אבל נמצאת בקשב. בפעמים שמפגש כזה התרחש חשתי כי אור חדש נשפך על עבודתי, הגדירה מחדש, והביא לתוכה כוחות יצירה שלא היו נוכחים שם קודם לכן, והשאיר בי תחושה של אהבה ופליאה לנוכח גודל האירועים הקטנים ביותר המרכיבים את הביוגרפיה שלנו.