אנו מגיעים להורינו – לאמא ואבא – כדי ללמוד מהם ולעצב באמצעותם את הזהות הארצית העכשווית שלנו. ההורים הם המורים הראשונים שלנו והיחס שלנו אליהם (בוודאי בשנים הראשונות) הוא אותו היחס שהיה פעם לתלמיד כלפי המורה – יחס של יראת כבוד, אהבה, ציות. אנו רואים בהורינו נושאי חוכמה כבירה ומתמסרים אליהם וסופגים מהם את מה שהם מביאים אלינו.
אנו נולדים גם אל סביבה של אחים ואחיות. זוהי סביבה שונה במהותה. אחינו הם הקולגות שלנו, המיצגים של הקהילה האנושית שבעזרתם נלמד להשתלב בחברה, למצוא את מקומנו, לתת ולקבל.
אם ההורים מייצגים את הרוח ואת הלמידה האנכית – מלמעלה כלפי מטה, הרי שהאחים והאחיות שלנו מייצגים את הלמידה הרוחבית – שבה כולם שווים, אם כי לא זהים. כל אחד מאיתנו שותף באחווה הראשונית הזו שנובעת ממקור משותף ושבה לכל אחד תפקיד משמעותי.
כמו שארכיטיפ ההורים כמורים מכיל בתוכו הרבה כאב, עיוותים ובעיות, ולא פעם אנחנו הופכים להיות המורים של הורינו או שעלינו להתפתח מול חוסר יכולתם ללמד אותנו את מה שאנו צריכים, הרי שגם ארכיטיפ האחווה מפגיש אותנו הרבה פעמים דווקא עם אלו שאיתם הכי קשה לנו להגשים הרמוניה.
כדי להבין יותר את מה שנמצא במערכת היחסים שלנו עם האחים והאחיות שלנו, צריך להציץ רגע לארכיטפ של “אחוות השלושה” – זו מייצגת את הארכיטיפ הבסיסי של שלושה כוחות שנובעים ממקור משותף. יש לכך הדים רבים, בעיקר בסיפורי אגדות שבהם יש שלושה אחים, אבל גם בסיפורי המקרא – אברהם יצחק ויעקב – שלושת האבות של העם העברי, שם, חם ויפת – שלושת בניו של נוח שמהם קם דור חדש של בני אדם.
אפשר גם למצוא לכך ביטוי עכשווי בתכנון מכוניות – שניים מקדימה – ההורים ושלושה מאחור- הילדים שאיתנו.