את סוף השבוע שעבר הקדשנו לגיזום אלות. אני הייתי אחראית על הענפים הדקים במזמרה והוא על העבים, במסור. די מהר
השבוע אבא שלי התקשר. הוא שם לב שלא כתבתי איזה זמן. הלכתי לראות ואכן – שלושה וחצי חודשים עברו. סיוון,
סלפי קיץ עם זרועות קצרות מדי בשבועות האחרונים מגיע יום ששי, יום ההתבלגות שלי, ואין לי כוח לכתוב על מה
אחרי שנה גשומה כמו שהיתה השנה, אומרת לי דבורה, הקוצים צומחים גבוה מאד ושריפות מתפשטות מהר יותר. מתברר שלא היה
יום ראשון, צהריים. אנחנו מקבלים במייל הודעה ששנת החופש החמישית שלנו מהרדוף אושרה. יחד עם זאת, תוך חצי שנה, נצטרך
לא כתבתי בשבוע שעבר. הלכתי למקום עמוק, שגם אם היו לי מלים לתאר אותו, לא הייתי עושה זאת. מישהי אמרה
בשבוע האחרון זה נהיה ברור – הקיץ הגיע! הזבובים הם הראשונים להודיע על השינוי. יצורים של שמש שמתרגשים לעוף בחלל
זה היה שבוע של משימות: ביקור בשבעה בהרדוף, פוגשות את מרים המגדלית במגדלה שליד הכנרת, אזכרה לאמא במשמר העמק למחרת,
שבוע שלם עבר עלי בין קירות. דירת ארבעה חדרים באחד הרחובות הנחשבים בבית הכרם. היה גם חתול בשם לא-לא, רכב
אני יושבת בסלון דירה של חברים בירושלים. שומרת על חתול קופצני. עוד לא פרקתי את המזוודה. מוזר לי. החלטנו להתנסות
תופסת רגע בעיצומו של הפסטיבל, בין סיום פרוקט עריכה של ציטוטי אתי הילסום (נכון שאתם מכירות? ואם לא – אז
אנחנו בימים קופצניים מאד. חרקיים. בכל בוקר אני מתעוררת במקום אחר, מציצה מהחלון ולוקח לי רגע להיזכר איפה אני –
השבוע חוויתי את זמזום האביב. זה דבר אחד לראות את הדבורים והחרקים השונים עושים את עבודת האהבה של הטבע בין
כלי נגישות