סופי שול והוורד הלבן אנט דומבאך וג’אד ניובורן הספר מציג את ספורה האמיתי של קבוצת סטודנטים שכנו את עצמם בשם
חג האור, בלב החושך של החורף, הוא סימן שאלה שהעמידו הדורות לפנינו. כן, אני מכירה את כל ההסברים. את אלו
העידן החדש מבטיח את השמיים ואת הארץ. האנושות תשתנה, יקרו דברים טובים, הכל יהיה מלא אהבה וחמלה, שלום והבנה. בשביל
רק אחרי שהתחלתי לרוץ הבוקר שמתי לב ששכחתי לשים את הגרב האלסטית על רגל ימין. מאז שסובבתי שוב את הקרסול
נכתב מזמן מזמן אבל עדיין תקף: אני מאמינה בחלומות. אני יודעת שזה נשמע פתטי, ושהחיים מאד רציניים וקשים, אבל יש
אלי, כל בוקר כשאני פוקחת את עיני וסיזיפוס מגיש לי את הסלע היומי שלי, תן לי לזכור את דרך המים.
כשאני מתחילה לרוץ, בקילומטרים הראשונים, אני מתמלאת במחשבות ורעיונות, כאילו מישהו שיחרר איזה פקק. אני מרגישה עוד משהו, כאילו המחשבות
כל שנה הסתיו מפתיע ומרגש אותי. העננים שמתקבצים להם בשמיים, חלקם כבר נושאים איתם טיפות מים שצלליתם צובעת בשחור את
אם הייתי מספרת לעצמי לפני שנתיים, בטח שלפני עשר שנים שמתנת יום ההולדת שלי לעצמי תהיה ריצת ליל ירח, הייתי
למה זה קרה לי? למה זה לא קרה לי? מדוע התנהגתי כך? מדוע לא התנהגתי כך? מה עשיתי שזה מגיע
כל אחד מאיתנו ממלא בשלב זה או אחר בחייו את תפקיד המעבורן. זה מהאגדה העתיקה שמעביר אנשים מגדה לגדה ואף
ממה שאני רואה וקוראת אצל אחרים, לכל אחד מגיע הרגע הזה שבו צריך להתמודד עם פגיעה. אצלי זה קרה בדיוק
צילום אורי ברקת אלי, כמו שהזמן צועד במסלולו בקצב קבוע, תן לי לאהוב את השגרה הקבועה של חיי. תן לי
כלי נגישות