מאמרים של: נועה ברקת

שנה עברה מאז יצאנו לדרכים, מרימים עוגן היישר לירושלים, יורדים דרומה ומערבה עד לקצה (באר מילכה) וחוזרים בנסיעה ארוכה ורצופה

ביום ששי שעבר, רגע אחרי ששיגרתי את הבלוג לאוויר העולם והתכוננתי למנוחת צהריים, הופיע החייל. חיכינו לו כבר כמה ימים,

ביום שני, אחרי שלראשונה בחיי מדדו לי כתר, עלינו על המשאית ויצאנו לדרכים חדשות. בחודשיים האחרונים נענו על ציר חיפה-משמר

אחרי חצות. רביעי בלילה. הפסטיבל הסתיים. קיפלנו את המחצלת. הרחקנו את הסלון המאולתר. סגרנו את הדלת. שכבתי במיטה רחוצה ומנומנמת,

השבוע עבר עלינו בין יקנעם להר טורען. בין יומולדת (לי) לחתולדת (מיץ) , בין שאלות לתשובות, בין החלטות לשנה החדשה

התכנית המקורית היתה לקחת את השבועיים עד סוכות ולהגיע סוף סוף לכנרת. עשינו חתונה, עשינו ראש השנה, פגשנו ילדים, הורים,

ביום חמישי בצהריים העברנו את המשאית מחוף הסטודנטים לחניון מרכז הקונגרסים בחיפה, נסיעה של 5 דקות, והלכנו לקבל חדר במלון

השבוע התחיל בקפיצה (האמיץ) או בהתכוונות לקפיצה (אני) והתמסרות לשליחות הנשמה, במעין חזין ליד אלונים, נמשך בשדות העמק החרושים והמהבילים,

השבוע השתתפתי במפגש נשים שגרות על גלגלים. חנינו במצפור סיגי ביער עופר בכרמל. בשיא ההתקהלות חנו מסביב לשולחן הקק”ל הצופה

ביום ראשון הרמנו עוגן אחרי עשרה ימים במשמר העמק. זמן שיא. חלקו הגדול הוקדש להסתנכרנות מחדש עם עצמי ועם היקום.

ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה, מתברר. גם הג’ט לג גרוע יותר. המשאית פתאום נראית קטנה וצפופה לעומת בתי המידות של