זהו החודש האחרון שלי בבית. סלון. חדר שינה. שירותים ומקלחת. מטבח. מסדרון בין לבין. אני משוטטת בינהם, בין הפעולות האנושיות היומיומית. תוהה על המצאת הבית, המצאת הדירה המודרנית שכוללת את כל הפונקציות האלו ותוהה – מה הושמט? מה לא כלול בתוך הבית? כלומר – למען מה יוצאים מן הבית?
למשל – לגבי רוב האנשים – עבודה. או רכישת מזון. או טיול בטבע. או ריצה. או מפגשים. לא להתארח ולארח, אלא לפגוש על הדרך מישהו שלא תכננת.
מתי הוקם הבית הראשון מעשה ידי אדם? זה שהגיע אחרי המערות שסיפקו מחסה זמני או קבוע?
הבתים הראשונים היו כנראה אוהלים ולכן, מעוגלים ורכים. הבתים הלכו והתמצקו – מבד, לעור, לחומר ואבנים, לבטון ומלט. ככל שהלך האדם ונפרד מהטבע, מהשבט, מהחוץ, כך הלך הבית והפך נוקשה, סגור ומרובע.
אני מסתכלת שוב על הבית שלי בעיניים חדשות: הסלון דומה בעיני לפנים אנושיות – הוא מסביר פנים. בדרך כלל יהיו בו ספרים, כמו ייצוג למוח ולידע שנצבר, יהיו בו דברים יפים, כמו איפור על הפנים. המטבח דומה למערכת העיכול שמכניסה לתוכה מזון ומפרקת אותו למרכיבו, מבשלת וממיסה ויוצרת משהו חדש. השירותים ואולי גם מכונת הכביסה והמדיח הם מערכת ההפרשה שדואגת לנקות את מה שהתלכלך ולהפריש את המיותר.
הבית הוא בעצם גוף נוסף. גוף שאני נכנסת לתוכו.
מה הלך לאיבוד כשנכנסתי לגוף? מה הלך לאיבוד כשהגוף שלי נכנס לתוך גוף נוסף? כלומר הכפיל את שטח גופניותו?
עוד מעט לא יהיה לי בית כזה. אני יודעת על מה אני מוותרת. החלטתי למסור את כל חפציו. לא לארוז לאחר כך. לא לשמור על דבר. (מלבד אלבומים ואולי את כל מחברות הכתיבה שלי…) לא שולחן האוכל הנפתח, לא את הספות בסלון, לא את כורסאות הזורע המפוארות, לא את הוילונות. לא את המיטה הזוגית. שיש עליה שיר עוד רגע.
אני מוסרת ונפרדת. מקווה לפגוש את הדבר עצמו…. את כל מה שהושאר מחוץ לקירות הבית.
מיטה (מתוך מחזור שירי פרידה מהבית)
אַחֲרוֹנָה תִּשָּׁאֵר הַמִּטָּה שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה
שְׁתֵּי מִטּוֹת בַּרְזֶל שֶׁל בֵּית יְלָדִים שֶׁחֻבְּרוּ לָהֶן יַחְדָּו
יָצַרְנוּ עָלֶיהָ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, אַרְבָּעָה, אִם לִסְפֹּר אֶת זוֹ שֶׁלֹּא נוֹלְדָה. הִשְׁתַּעֲשַׁעְנוּ עֵירֻמִּים עִם אֶנֶרְגְּיַת הַחַיִּים.
וּבְעִקָּר הָיוּ בָּהּ שְׁעוֹת שֵׁנָה. חֲטוּפָה. מְמֻשֶּׁכֶת. עֲמֻקָּה, שְׁנַת חֹם גָּבוֹהַּ, שְׁנַת חֲלוֹמוֹת. נְטוּלָה אוֹ נוֹדֶדֶת
קִוִּיתִי שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ מִיתַת נְשִׁיקָה.
הִיא אֵינָהּ הַדָּבָר עַצְמוֹ. הִיא אֵינָהּ הַדָּבָר עַצְמוֹ.
הרשמה לדיווחי תנועה
הרשמה לדיווחי תנועה
מי אני?
נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.
into the woods
בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו לסגור ולהדק את הכול. הביתה
שבוע הסלביות שלי
השבוע נפתח בכתבה ההיא ב”ישראל היום”. כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ”ן אמר שיש עוד
משוררת מתגלגלת
החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי “כבר 3 שנים הם
גל שני?
ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש. מדי
לשחק עם חלומות
גברת קורונה עצרה את הנדודים וגברת קרמה החזירה אותי לבית בהרדוף. הקורונה עצרה את העולם, האטה את הקצב ולראשונה בחיי
מתבלבלת מתגלגלת
איזו מילה מדוייקת זו מתבלבלת, ממש אחות צמודה למתגלגלת (שלא לדבר על זו שבאה אחריה). אני מתגלגלת מבולבלת. יומיים במשאית,
בחזרה הביתה?
בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו
העגלה המלאה
ביום רביעי בבוקר תוקן מכל הגז שלנו. כלומר, המצוף התקוע, שסימן שהמכל מלא – שוחרר בעזרתו של דודי ממוסך עידן
תשע מחשבות על גשם
1גשם מתפתח. אפשר לחזות את בואו. העננים מתקרבים, נהיה חשוך והרבה פעמים מקדימה רוח פרועה את הגשם עצמו. רעמים וברקים
שירה במדבר
את רוב השבוע, עד אתמול בילינו בחניון יעקב הררי שליד נחל הבשור. לאורך כל השבוע ראינו רק שלושה אנשים, שניים
רבובה ליד גבולות
את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו
אגם ירוחם בפעם השנייה
ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה
שאלות של אור וחושך
שעות האור הולכות ומתקצרות. כבר בארבע וחצי השמש – שגם ככה היא במסלול נמוך ומקוצר – נעלמת מן העין. אני
איזה יופי? גוף בתוך גוף בתוך גוף. גם הגוף שלנו הוא בית ליצורים שגם הם בית לישויות:))