המשאית חונה במרחביה. מושב בעמק יזרעאל. היא חונה מול מרחבי שדה חרוש. ואני מרגישה את ההתרחבות והמרחב שנמצא מחוץ לקירות.

הבוקר  התעוררתי ובעודי מצחצחת שיניים חזיתי בשלושה כדורים פורחים שהמריאו מהשדה.

אחר כך נסעתי לאלון הגליל לפגישת עבודה על ספר שקורם עור וגידים. האוטו זכר את הדרך בעל-פה, כאן הפנייה לבית החולים העמק שבו ביליתי שעות ארוכות עם אמא רק לפני שלוש וחצי שנים, חלפתי על פני מזרע שבה הועלו הצגות י”ב של שני ילדי, חלפתי על פני נהלל שבה נהגנו להשתתף בקבלות שבת, ולהתפנק בספריה האזורית. אחר כך נסעתי דרך זרזיר – שלא השתנתה בכלל, אל אלון הגליל שבה גרתי חמש שנים נהדרות. עברתי ברחוב שבו גרנו, ליד הבריכה שבה הלכתי עם הילדים לבלות אחרי הצהריים, ליד דוכן הפיצות והפלאפל של גדי. נזכרתי כמה רכה וקטנה היתה בתי אז, ואיך אהבה את הבית שהיו בו שלוש מדרגות….

כמה צעירים היינו אז.  וכמה נפלאה היתה התקופה ההיא שבה שתי חברות טובות שלי גרו במרחק הליכה ממני. ויכולנו להיפגש מדי יום עם הקטנים שלנו.

המשכתי להרדוף, עוברת את הדרך המוכרת, שבה רצתי עשרות פעמים, עצרתי רגע לפני השער והתרגשתי. היה נעים להיווכח שהזכרונות חיים, שאני זוכרת את המקום ואולי הוא גם זוכר אותי. התפנקתי בטיפול פנים מידיה של אורלי רפאלי פנקס, קומסטיקאית בשיטת ד”ר האושקה. שהיא גם חברה. ובשעה שהיא עשתה אהבה עם הפנים שלי, הרפיתי עמוק עמוק לתוך מצב תודעה אחר – לא פה ולא שם – רק בנינוחות וריחניות שהרדימה את העור שלי, ועוררה את כוחות הריפוי שלו להתחדש ולהתגבר על האבק, המאבק והמעבר.

אחר כך התנעתי ונסעתי. שמחה להרגיש את הרדוף מוכרת ואהובה, ואת עצמי רפויה וטובת לב. 

אחרי הצהריים פרקנו את הארגזים במשאית, זרקנו שליש לפח. ושתינו בירה צוננת מתחת לפקאן.

מחר נתמודד עם ארונות הבגדים.