עד שהתרגלתי למזרח ירושלים ולכניסה המורכבת למגרש החנייה של בית הספר (שתי ככרות צפופות, תמרון בתוך תחנת הדלק ושער נפתח תוך כדי עליה). הרגשתי כמעט מפונקת לחנות מול בית הספר שנמצא במרכז העיר עפולה.

משרד ההמתנה היה רחב ידיים וממוזג. והיו בו שירותים, שאמנם אין בהם נייר (היתה הודעה תלויה על הקיר) אבל לפחות לא היו הכוך הלח שליד המטבחון, ששימש גם לרחצה של המורים בבית הספר המזרח ירושלמי. חשתי הקלה שאני נמצאת בטריטוריה מוכרת יותר.

המשאית היתה הפתעה נוספת. החל מהעובדה שלקבינה הכפולה יש שתי דלתות מה שגרם לכישור שרכשתי לטפס תוך כדי סיבוב, מעבר מעל בלם היד וזינוק למושב האחורי – להתגלות כמיותר. (וממילא במשאית שלי אין קבינה כפולה)

בנוסף יש למשאית מצלמת רברס ומראה מעל הראש. עד שלמדתי להסתכל רק במראות הצד ולהסתמך עליהן ברברס, מסתבר שבעפולה לוקחים את זה יותר בקלות ואפשר להיעזר.

הרחובות בעפולה נראו לי רחבים וריקים. איפה דרך חברון עם נתיביה הצרים והעומס האופייני לעומת אזור התעשייה של עפולה. לעלות כאן על מדרכה יהיה ממש מעשה קיצוני נראה לי. 

המורה לא חשב שצריך לנסוע צמוד למשאיות החונות ובהחלט היה בעד לתפוס מרחק. כישורי התמרון שלי, היכולת לנסוע לאט, לעבור ליד מכוניות חונות בתשומת לב, ובעיקר לפנות ברחובות צרים, מפותלים, עולים ויורדים שמתחברים פתאום לצמתים שבהם התנועה סואנת – כל אלו כנראה מיותרים בעפולה. התמרון המסובך ביותר היה העובדה שזו עיר של ככרות של נתיב אחד שמובילים אליו שני נתיבים. 

האתגר חיכה לי דווקא בכביש הפתוח. עפולה מוקפת כבישים פתוחים וישרים.

“תעבירי לחמישי,” אמר לי המורה, “וסעי.”

“לא נסעתי אף פעם מעל ששים קמ”ש,” אמרתי בבעתה, רועדת על ההגה שרעד בתגובה. הגה רועד במהירות שמונים קילומטר גורם לכך שהמשאית משייטת לה ימינה ושמאלה כמו אונייה בים גלי. משום מה חשבתי שאם אחזיק את ההגה חזק זה יעזור. נלפתתי אליו בכל כובד משקלי

“את בלחץ,” איבחן המורה, “תרפי. זה הגה עדין. את רק צריכה להניח עליו את הידיים והוא יידע מה לעשות.” בדרך חזרה כבר הייתי רגועה יותר. 

אני כבר מחכה לשיעור הבא. יש מצב שאני עוברת טסט. בקרוב. 

נמאס לי להסביר איך זה שאני גרה במשאית אבל אין לי רישיון נהיגה.