בחיי המקצועיים אני מתמחה במבט לאחור. בכובע היועצת ביוגרפית אני חוקרת ביחד עם המיועצת סיפורי עבר, ובכובע העורכת הספרותית – אני עוסקת במלים – אותן קליפות מתות של חוויות ותובנות. אז למה כל כך קשה לי לעשות רברס?
היעוץ הביוגרפי, כמו גם הפסיכולוגיה, כמו שיטות ריפוי נוספות – גורס שאירועי העבר השאירו חותם גופני ורגשי. מציאות ההווה מחליקה על החותם כמו מים לשמן ולא חודרת. מטפורה אחרת היא לומר שאירועי העבר חרצו חריצים, ערוצים בתוך הגוף והנפש, ועכשו כל מה שקורה זורם בערוצים האלו. הילדה הנטושה מפרשת כל דבר כנטישה, גם אם בן זוגה ירד לשפוך את הפח.
חלק מהעניין במבט לאחור הוא להמיס ולפרק את הערוצים הלא מיטיביים. כך שהמבט לאחור היעיל בטיפול הוא למצוא זווית נוספת לסיפור, להרחיב את נקודת המבט עליו, לפתוח את הערוצים לעוד אפשרויות, כך שהמציאות תוכל לזרום ולהביא אלינו חוויות חדשות, התנסויות מיטיבות יותר.
כל זה אינו עוזר לי עדיין בתפיסת פעולת הנהיגה לאחור. ומאחר וזה כל כך קשה לי, אני מסתקרנת – מה התקבע שם בערוצים החבויים שלא מאפשר לי לבצע פעולה שיש לה חוקים די ברורים?
כשהתחלתי ללמוד נהיגה על משאית חוויתי קושי דומה. מצד אחד רציתי ללמוד לנהוג ומצד שני נתקפתי חרדה לפני השיעורים. וכשאני אומרת חרדה – אני מתכוונת להתכווצויות בבטן ובמעיים שמחייבות ריצה לשירותים, דפיקות לב מהירות, זיעה קרה ורגליים רועדות. כמובן שזה גרם לי לא לרצות כל כך ללכת לשעור ובטח לא להינות ממנו. אמרתי לעצמי שאעשה 10 שיעורים ואז אחליט.
פניתי לעזרת היועץ האנרגטי שלי, רונן, (פרטים בפרטי) והוא אמר שזה קשור לגיל 15 שלי ושהוא מטפל בזה. היה שיפור מסוים. פחות רעדתי. השתלטתי על ההלוכים.
ואז ישבתי בטברנה ביוון עם חברה טובה ודיברנו ושיתפתי כמה זה קשה לי. ושאולי אפסיק ללמוד. והיא תהתה אם לא עשיתי רישיון על טרקטור, בכל זאת בקיבוץ זה היה נהוג שכל עלמה ועלם ילמדו. בבת אחת חזרה אלי החוויה של גוף הטרקטור הרועש, והמגרש שבו סודרו החביות ועוד רגע ונזכרתי ביום ההוא שעליתי לשיעור והמורה לא הגיע והתברר שהוא נהרג בתאונת דרכים. הייתי בת 15
אחרי שהזיכרון עלה התמלאו הרגליים שלי בביטחון מחודש. התחלתי לנהוג. אפשר לקרוא איך פיצחתי את חווית אומדני הרוחב…
את המבט לאחור בנהיגה עוד לא פיצחתי. יש לי השערת מחקר שזה קשור לראשית הזחילה שלי. השלב שבו צריך ליצור תיאום בין יד ורגל נגדית, כלומר לתאם בין מוח שמאלי לימני. משהו שם התקבע…. והגיע הזמן לפתוח אותו…
בטסט השני שלי אני כבר אהיה מומחית לרברס!
הרשמה לדיווחי תנועה
מי אני?
נועה ברקת, יועצת ביוגרפית, עורכת ספרים ומשוררת, נשואה ואמא לשלושה גדולים.
into the woods
בדיוק ב-12 בצהריים סיימנו לארגן את הביתה לתזוזה, עשינו סיבוב או שניים כדי לוודא שזכרנו לסגור ולהדק את הכול. הביתה
שבוע הסלביות שלי
השבוע נפתח בכתבה ההיא ב”ישראל היום”. כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ”ן אמר שיש עוד
משוררת מתגלגלת
החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי “כבר 3 שנים הם
גל שני?
ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש. מדי
לשחק עם חלומות
גברת קורונה עצרה את הנדודים וגברת קרמה החזירה אותי לבית בהרדוף. הקורונה עצרה את העולם, האטה את הקצב ולראשונה בחיי
מתבלבלת מתגלגלת
איזו מילה מדוייקת זו מתבלבלת, ממש אחות צמודה למתגלגלת (שלא לדבר על זו שבאה אחריה). אני מתגלגלת מבולבלת. יומיים במשאית,
בחזרה הביתה?
בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו
העגלה המלאה
ביום רביעי בבוקר תוקן מכל הגז שלנו. כלומר, המצוף התקוע, שסימן שהמכל מלא – שוחרר בעזרתו של דודי ממוסך עידן
תשע מחשבות על גשם
1גשם מתפתח. אפשר לחזות את בואו. העננים מתקרבים, נהיה חשוך והרבה פעמים מקדימה רוח פרועה את הגשם עצמו. רעמים וברקים
שירה במדבר
את רוב השבוע, עד אתמול בילינו בחניון יעקב הררי שליד נחל הבשור. לאורך כל השבוע ראינו רק שלושה אנשים, שניים
רבובה ליד גבולות
את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו
אגם ירוחם בפעם השנייה
ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה
שאלות של אור וחושך
שעות האור הולכות ומתקצרות. כבר בארבע וחצי השמש – שגם ככה היא במסלול נמוך ומקוצר – נעלמת מן העין. אני