אנה פבלובה נולדה ב -12 בפברואר 1881 – יום חורף קר ומושלג – בסנט פטרסבורג, רוסיה. אמה היתה כובסת וזהותו של אביה הביולוגי אינה ידועה, אולי היה זה בנקאי יהודי, או כמו שאנה העדיפה להאמין – אב אמיתי שנפטר. כשהיתה בת שלוש אומצה על ידי מטביי פבלוב, שנשא את אמה לאישה.
כשהיתה בת שמונה אמה לקחה אותה לראות את להקת הבלט בהופעת "היפהפייה הנרדמת". הרושם היה מיידי ואנה החליטה להיות רקדנית בלט. באותו לילה חלמה שהיא רוקדת וידעה שזה מה שתעשה בחייה. בגיל תשע, עשתה אודישן לבית הספר לבלט, אך עקב גילה הצעיר לא התקבלה. אנה לא ויתרה ושנה מאוחר יותר עברה את בחינת הכניסה בהצטיינות.
בשמונה השנים הבאות היא עבדה קשה מאד. היא היתה כשרונית, זריזה, גמישה, שאפתנית ומסורה. כבר בגיל צעיר ידעה שקריירת בלט מוצלחת תדרוש הרבה יותר מאשר רק כשרון: "אלוהים נותן כשרון, עבודה הופכת כשרון לגאוניות." ניסחה שנים מאוחר יותר.
כבר במהלך השנה האחרונה שלה בבית הספר לבלט, היא הופיעה בתפקידים רבים. עם סיום הלימודים בגיל 18, ערכה את הופעת הבכורה הרשמית באותו תיאטרון שעשר שנים קודם לכן ראתה בו את ההופעה שכיוונה את גורלה.
היא התקדמה במהירות והפכה לפרימה בלרינה כשהיתה בת 25 כשהיא רוקדת את התפקידים הראשיים בכל הופעות הבלט הקלאסיות. בניגוד למראה הקלאסי של הרקדניות: רגליים ארוכות וגובה, היתה אנה רזה, נמוכה ושברירית. קרסולי הרגליים שלה היו חלשים במיוחד, עם קשת גבוהה שהציבה קושי לבצע צעדים מסויימים. כדי לסייע לעצמה היא חיזקה את נעליה על ידי הוספת פיסת עץ קשה לתמיכה. רבים ראו בכך בגידה כי רקדנית אמיתית חייבת להחזיק בעצמה את משקלה על קצות האצבעות וגם אנה עצמה לא התגאתה בכך. עם הזמן פותחו נעליים מודרניות שהקלו על רקדניות לעמוד על קצות האצבעות.
פבלובה התפרסמה במיוחד בגלל תפקיד הסולו ב"מות הברבור", כוראוגרפיה שנוצרה במיוחד עבורה על ידי בן זוגה מיכאל פוקין לצלילי מוסיקה של סן סנס.
במחול זה, היא הביאה לידי ביטוי בתנועות גופה העדינות והבעות פניה האינטנסיביות את המסר המורכב של שבריריות וערך החיים.
כשהיתה אנה בת 30, החליטה להקים להקה משלה. על ידי כך השיגה שליטה מלאה בתפקידים ובהופעות. היא התפרסמה מאד והפכה למשפיעה על התפתחות המחול המודרני. צעד זה לווה בעזיבתה את רוסיה ומעבר למגורים בלונדון. ביתה שכן על שפת אגם מלאכותי שבו שטו ברבורים שאותם נהגה להאכיל כאילו היו חיות מחמד. משם יצאה לסיורי הופעות בעולם כולו.
כאשר הגיעה עם "מות הברבור" להופעה בניו זילנד זכתה להצלחה רבה, והומצא הקינוח פבלובה הקרוי על שמה. זוהי עוגה על בסיס מרנג עגול מקושט בקצפת ועליו פירות טריים, עוגה קלה ואוורירית, קשיחה וגם שברירית בדומה לה.
אנה הופיעה ללא הרף בסיור הופעות בעולם ובאירופה. לרגע לא הפסיקה לרקוד. בינואר 1930 בשובה מחופשת חג המולד, עלתה על רכבת שהיתה מעורבת בתאונה בין קאן לפריז. אנה לא נפגעה בעצמה, אך הכרכרה שלקחה אותה משם להאג שם היה עליה להופיע, לא היתה מחוממת דיה. אנה התקררה ופיתחה דלקת בשתי ריאות. היה עליה לעבור ניתוח ונאמר לה כי לא תוכל לרקוד שוב. היא סירבה לעבור את הניתוח, "אם אני לא יכולה לרקוד אני מעדיפה למות", אמרה ומתה ימים ספורים לאחר מכן, ב-23.1 שלושה שבועות לפני יום הולדתה החמישים. ברגעיה האחרונים ביקשה לאחוז בתלבושת הברבור שלה, ואמרה: "נגנו התיבה האחרונה יותר בשקט".
הערה ביוגרפית
שנת החמישים היא שנת היובל, שנת שמיטת החובות בתרבות היהודית והזמן בו אנו יכולים להשתחרר מכבלי העבר, ממחויבויות שאינן מתאימות יותר ולפתוח דף חדש. אנה מעצבת את חייה בכוחות עצמה מרגע שתודעתה מתעוררת. ערב יום הולדתה החמישים, היא אינה יכולה לשחרר עצמה מתפקיד חייה בכוחות עצמה– היא חייבת להמשיך לרקוד. זה כל מה שהיא מכירה ויודעת. המוות, אוסף אותה בזרועותיו ומשחרר אותה.
ממש מרתק.
תודה!
טוב. אני אחשוב על זה. יש לי כמעט שנתיים.
מקסים. יפה גם ההערה הביוגרפית בסוף.