מריה מונטסורי נולדה ב-31 באוגוסט ב-1870 באטליה. ככל הנראה בת יחידה לאביה, פקיד במשרד האוצר ולאמה שהיתה משכילה. בבית ספר יסודי הישגיה “לא היו במיוחד ראויים לציון” אבל “התנהגותה היתה טובה, ובמיוחד עבודת הרקמה שלה”. בהיותה בת 13 התחילה ללמוד בבית הספר והישגיה היו טובים. בעיקר הצטיינה במדעים ומתמטיקה. מחשבות על המשך לימודים הובילו אותה לבחור בנתיב ריאלי – הנדסה, למרות שאביה חשב כי עליה ללמוד להיות מורה. יחד עם זאת, עם סיום לימודי התיכון החליטה ללמוד רפואה. כאישה יחידה בבבית הספר לרפואה באוניברסיטת רומא היא נתקלה בעוינות רבה. לדוגמא (מני רבות) היא לא הורשתה להשתתף בנתיחת גופות בטענה שאין זה ראוי שאישה תהיה עם גברים בחדר בו מונחות גופות ערומות. למרות הקשיים, לא נשברה, המשיכה בלימודיה, התמחתה ברפואת ילדים ובפסיכאטריה, סיימה בהצטיינות והיתה לאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור לרפואה.
בת 27 החלה מונטסורי לעבוד במרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת רומא, שם לראשונה דרך העבודה עם ילדים “רפי שכל” החלה לגבש את תפיסותיה החינוכיות. במרפאה פגשה את ד”ר מונטסנו ומהרומן בין השניים נולד בנם מריו. מקורות שונים מציינים כי הילד הועבר למשפחה אומנת ורק מאוחר יותר נודע לו על זהות אמו. הרומן הסתיים בשברון לב כשהרופא התאהב באישה אחרת ונישא לה. זו היתה אחת הסיבות לעזיבתה של מריה את המרפאה. בת 29 קיבלה על עצמה לנהל בית ספר לילדים עם אוטיזם ופיגור שכלי שלא זכו להתייחסות ויצרה עבורם סביבה עשירה בגירויים ופעילויות משמעותיות. שנתיים מאוחר יותר, עם גיבוש העקרונות החינוכיים שלה והצלחות רבות בקידום הילדים, חיפשה אפשרות לישם את העקרונות האלו גם על ילדים רגילים. הא חזרה ללמוד והוסמכה כפרופסור לאנתרופולוגיה פדגוגית.
בגיל 37 עם ראשית המאה העשרים ייסדה מונטסורי את “קאסה דאי במביני”, בית הילדים הראשון. “משחק הוא הדרך של הילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמד אותם,” אמרה ויצרה שיטת לימוד שהותאמה לילד, ליצר הסקרנות והלמידה הטבעי שלו. “זה לא מספיק שהמורה יאהב את הילד”, כתבה, “הוא צריך להבין ולאהוב קודם כל את העולם.” והמדד להצלחה המורה היה ש”המורה יכול לומר שהילדים עובדים כאילו לא היה בכיתה”. שיטתה זכתה להכרה עולמית רשמית 7 שנים מאוחר יותר כשהיתה בת 45 והוקם “ארגון מונטסורי האמריקני”. אז גם החלו שנות נדודיה, כשברחה ממשטרו של מוסוליני, לספרד, ואז להולנד ואז בזמן מלחמת העולם השנייה להודו. ביסוס שלום מתמשך הוא פעולה חינוכית”, אמרה, “כל מה שהפוליטיקה יכולה לעשות הוא למנוע מלחמה.” לאחר המלחמה, שבה להולנד, שם חיה, לימדה, כתבה ספרים ופתחה את שיטתה עוד שנים ארוכות. היא נפטרה בגיל 81 משבץ מוחי.
שתי הערות ביוגרפיות
ספר אחד נכתב על חייה של מריה לפני כחמישים שנה. למרבית הצער לא מצאתי אותו כיוון שעל נסיבות חייה האישיים והמרתקים לא נכתב כמעט דבר. מדוע שינתה את דעתה בגיל 20 ולא למדה הנדסה? מה היה העניין הזה עם הרומן? למה לא גידלה את הילד? איפה היו ההורים שלה? האם היו לה עוד אחים ואחיות? האם אהבה? היתה נאהבת? מה הרגישה? חשבה? האם היה קשר לעובדה שלא יכלה לגדל את הילד שלה לרגישות שלה לילדים? כל כך הרבה שאלות…. אני מחפשת את הספר ואם יהיו עדכונים – אעדכן גם כאן….
אבל בלי שום תובנה אי אפשר אז אני רוצה להאיר על גיל 37 המסתורי. לפי חוקי הביוגרפיה בגיל 37 (וחודשיים) נפתח חלון ההזדמנויות הקוסמי שמכוון אותנו אל יעודנו. חלון זה נפתח לראשונה עם הלידה, בפעם השניה בגיל 18 ושבעה חודשים וזוהי הפעם השלישית (ולא האחרונה, לחובבי האסטרונומיה, מדובר על השלמת מחזור ירח). מריה, שבחרה ללמוד רפואה ולא הוראה כפי שרצה אביה, הופכת בגיל 37 מרופאה למורה ובעצם בוחרת לרפא את החינוך, או לרפא על ידי חינוך. על ידי זה היא מגשימה יעוד ייחודי ומחדשת עם הידע המתקדם ביותר את שיטות החינוך.