עם התחלת השביעון השביעי לחיינו ניתנת לנו הזדמנות לשחרר את כל מה שצברנו, אספנו, לקחנו על עצמנו מבחירה או שלא.
מה מאפשר את “חלון ההזדמנויות הזה?
“וספרת לך… שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה…. וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה – יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו… קדש תהיה לכם – מן השדה תאכלו את תבואתה” ויקרא (כ”ה, ח-יז)
מצווה חקלאית ואנושית זו מתחברת עם שביעוני החיים כפי שהם מצויינים בידע הביוגרפי. שבעה שביעונים של בנייה, עבודה וצמיחה מגיעים לסיומם בשנה ה-49. כעת זה זמן “לקרוא דרור” ולשחרר את ה”עבדים” בחיינו. לא פעם, זה גם יקרה מבחוץ כשהחיים יאלצו אותנו לשנות כיוון, לבחון שאלות זהות, להתמודד עם מצבי “התחלה מחדש” שלא תכננו. אבל גם אם זה לא קורה מבחוץ – ניתנת לנו ההזדמנות לעשות עבודה פנימית.
קודם כל במישור הגופני חל בנו שינוי כביר. מה שפעל בגופנו החל מגיל ההתבגרות ו”כבל” אותנו לזהות נשית או גברית – מסתיים. אצל הנשים זה בולט יותר – המחזור חודשי מסתיים או מתקרב לסיום. כל המעגל ההורמונלי שמווסת את הנשיות משתנה. גם אצל הגברים יש ירידה כזו. הכוחות ששרתו אותנו במהלך שנים רבות מתפוגגים ומשתחררים וביחד איתם אנו “משתחררים” מזהותנו המגדרית ויכולים לשאול, עד כמה שזה מבלבל – מי אנחנו באמת?? נשים רוצות ושואפות לא פעם לממש את עצמן בעולם הגדול ומגלות יכולות חדשות. הגברים ש”בילו” זמן רב בעולם התחרותי והתובעני – רוצים הביתה…
במישור המשפחתי מסתיים שלב גידול הילדים הקטנים, הם יוצאים מהבית ומשאירים את ההורים להתמודד עם שאלת זהותם וזוגיותם. פעמים רבות זוהי עת משברית. מחלות, אובדן, פיטורין ומצבי משבר נוספים דופקים על הדלת ומבקשים מהאדם לבחון שוב את שארית חייו. עליו לשאול את עצמו בכנות:
מי אני באמת? מה אני רוצה באמת? מה אני רוצה לקחת איתי הלאה ומה לשחרר? מה שייך לי ומה הגיע זמנו ל”צאת לחופשי”?
השאלה, גם אין לה תשובה, פותחת פתח. היא מאפשרת רווח בין הזהות שהתגבשה לבין רוח האדם החופשייה שבנתה את הזהות. הרווח הזה יותר הפרדה ראשונה, מעין סדק בדלת שמאפשר להציץ אל אפשרויות שהיו חבויות. זוהי עבודה חגיגית של שנת יובל. עבודה קשה, מפני שהזהות המגובשת שלנו מסייעת לנו להיות נוכחים בעולם ולמלא את היעוד שלנו, בדיוק כפי שבעבר העבדים עשו את המלאכות עבור בעלי האחוזות. ואכן, היו עבדים שסירבו להשתחרר. את אלו רצעו באוזנם כדי לסמן שהם עבדים נרצעים. כלומר איבדו את זכותם להיות אנשים חופשיים בתמורה לכך שיחיו תחת חסותו של האדון. כך, ישנם דברים שאנו יכולים לשחרר וישנם כאלו שיישארו איתנו, לפחות לגלגול הזה… זה תלוי במידת החופש, האומץ והיצירתיות שעומדת לרשות אדם נתון.