יש לי קראש על סיפורי מילדות…. בטח סיפורים מפעם, אולי אני מקווה שזה יהיה הסיפור שלי. וכך, במסע הרכישות האחרון לא עמדתי בפני “המיילדת מוונציה”

כבר מההתחלה אני אומרת – אל תרכשו את הספר הזה, אלא אם כן אתן מכורות קשה לז’אנר שבו אישה, רצוי מכשפה או מיילדת או זונה, שלכאורה אין לה שום כוח והשפעה, מצליחה בעזרת תושיה, הרבה מזל ועלילה משודרגת – לעשות את זה.

נו, שויין. רוב הסכוי שבחיים האמיתיים היה הרבה יותר סבל, מחלות, מוות ודכדוך.

מה כן טוב בספר? אפשר להריח את ונציה, מלאת ביוב, אדים רעילים, חולדות ועובש, אפשר להריח את הפחד של היהודים ושל כולם מהמגיפה. אפשר לקרוא על תכסיסי מיילדות (מסתבר לנו שחנה, המיילדת היהודיה היא זו שהמציאה את המלקחיים…) ואפשר להכנס לתקופה של המאה ה-16 ולראות שהכל כמעט נשאר אותו הדבר ביחס ללידה, מיילדות, נשים ותינוקות.

חנה מיילדת תינוק יקר ערך ומצילה את חייו, רק כדי להכנס לסיבוכים קשים שעולים לה בהגירה מסע הצלה של בעלה היקר, תוך כד מפגשים מרתקים עם אשת הסולטן התורכי…

רוברטה ריץ’ שהיתה עורכת דין רוב שנותיה, ולפי התמונה נראית אשה בשלה, גרה בוונקובר ובמקסיקו כותבת בימים אלו את ספר ההמשך שמגולל את עלילותיה של חנה באיסטנבול. אני כנראה אהיה שם איתה.

עוד ספרים על מיילדות

מיילדות של כריס בוג’אליאן

ללדת בבית – של אילנה שמש