דווקא על סף מותם חדלים הם להיות בני תמותה, עם צאת נשמתם יהפכו לאלים, ידיעה שמימית טמירה תקיף אותם והם ישמטו מידיהם את העבר ויאחזו בעתיד, לא עוד אשמות ועוולות, חרדות חטאות והחטאות, אלא העתיד המופשט בשלל אפשרויותיו, ההולך ונגלה לעיניהם כעשרות שטיחים צבעוניים הנפרשים בבת אחת.
צרויה שלו יודעת לתאר מהלכים נפשיים, את התפתלויותיה של הנפש האנושית, הירידה לתהומות, המפגשים, הניחוחות של הנפש שפוגשת את עצמה לכל אשר תפנה.
הסיפור שעניינו החיים והמוות שבתוך החיים ואיך לחיות את שארית החיים בידיעה שהמוות בוא יבוא, הוא סיפור בנאלי, כמעט יומיומי. קן מתרוקן, אמא גוססת, נישואין במשבר, העבר שמציף, ניסיונות הגאולה וחיפשו המשמעות. צרויה מיטיבה לתאר, שמה לב לפרטים, מפתלת את העלילה לעתים בנדיבות יתרה, מוגזמת מדי.
הספר התניע לאט מאד עבורי, אבל הלך וצבר תאוצה, מועקה שמבקשת פתרון. קשה לי לומר שנפשי עברה קתרזיס בתוך סיום הספר, נשארתי עם המועקה, אבל אולי הבאתי אותה מהבית…. מי יודע, ביחד עם התחושה שהחיים אכן עוברים, ושארית החיים אכן קיימת, ואיתה כל מה שהיא מביאה בחובה. ואולי המשפט שבחרתי, כמעט אקראית הוא המסר שאני מתחברת אליו, שהמוות הוא זה שלנוכח פניו, אנחנו יכולים לשמוט, להיגאל ולהרפות מהעבר החונק.
הכריכה מחרידה, באמת, לא יפה, לא מתאימה, לא משקפת, לא מזמינה, סתמית להחריד.
וכך כתבה לאה גולדברג בספרה "שארית החיים"
בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.