הנרייטה סאלד נולדה ביום הכי קצר של השנה בשנת 1860 בבולטימור. הבכורה מבין שמונה בנות של בנימין וסופי שהגיעו לארצות הברית מהונגריה. האב שימש כרב הקהילה והבית שפע חום, תרבות ודעת, והיה פתוח לכל.

הנרייטה היתה תלמידה מצטיינת והיתה קרובה מאד אל אביה ואל אחיותיה. כשאחותה הקטנה, אדלה, מתה ממחלה קשה, חלתה הנרייטה מרוב צער.

הייתה התלמידה היהודייה היחידה שלמדה בבית ספר תיכון כללי וסיימה את לימודיה בהצטיינות.

כשמלאו לה שש עשרה שנה כבר הייתה מורה למקצועות כלליים בבית ספר ממשלתי לנערות והוזמנה ללמד שפות ומתמטיקה בבית ספר פרטי לנשים.

כשמלאו לה 21 שנה, ליוותה את אביה במסע במרכז אירופה. שם החלה להבין שהרעיון הציוני יכול לשמש פתרון לעם היהודי.

בעקבות פרעות ברוסיה, הגיעו לאמריקה יהודים רבים. בבית היו מתכנסים המהגרים לקבל עצה והדרכה, ובו גם נוסד בית ספר ערב למהגרים.

הנרייטה נהגה לכתוב באופן קבוע לעיתון על בעיות העם היהודי וחתמה בשם ספרותי: שולמית.

בגיל 33 מונתה למזכירת 'החברה היהודית לפרסום', שפעלה למען הפצת ערכי עם ישראל ותרבותו בקרב יהודי אמריקה.

כשהיתה בת 42 נפטר אביה האהוב  ואמה עברה להתגורר עמה בניו יורק. ביתן הפך מרכז לנשים יהודיות משכילות, שעסקו בענייני ארץ-ישראל.

שנים רבות היתה בקשר עם לוי גינזבורג חוקר התלמוד וקיוותה להנשא לו. אך כשזה בחר באשה אחרת, התאכזבה מרה ובניסיון להתגבר הגיעה לביקור בארץ ביחד עם אמה. השתיים הזדעזעו מהתנאים הקשים והחליטו לפעול באופן מעשי.

בפורים 1912 התכנסה האסיפה הראשונה של הארגון החדש – 'הדסה'. בסכום שאספו שלחו אחות לירושלים עם ציוד רפואי. הארגון התפתח ל'הסתדרות מדיצינית (רפואית) הדסה' ואף הוקם בית חולים קטן. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה – התכניות השתבשו. בשנים אלה התחזקה הכרתה של הנרייטה שהפתרון הציוני הוא הפתרון לבעיות העם היהודי.

כשהיתה בת 56 נפטרה אמה וקרוב לגיל ששים הצטרפה לאנשי הדסה בארץ ישראל כראש היחידה הרפואית.

ב-25 השנים הבאות – הוקמו בסיועה בתי חולים ומרפאות, מפעלי תזונה ואגודות בריאות בבתי הספר, וכן בית ספר לאחיות ובית חולים על הר הצופים. היא היתה מעורבת גם בתחומים של חינוך, עבודה סוציאלית ובריאות ותברואה.

הנרייטה יצרה קשרים עם שכניה הערבים והצטרפה לקבוצת 'ברית שלום', שחיפשה דרכים לפתרון הבעיה היהודית-ערבית תוך הדברות.

בשנות השבעים לחייה, עלו הנאצים לשלטון והנרייטה מונתה לאחראית 'עליית הנוער.' היא הייתה מודעת לכובד המשימה והבינה את הקושי במעבר של הנערים מחיק המשפחה לקיבוץ בארץ זרה, ומחיי עיר לחיי כפר ועבודה. מאוחר יותר טיפלה גם ב"ילדי טהרן".

בת 75 יצאה הנרייטה לשוויץ להרצות על עליית הנוער בפני הקונגרס הציוני. נציגים של יהדות גרמניה וקק"ל ביקשו לקרוא על שמה יישוב של עולי גרמניה ובוגרי עליית הנוער, והיא נעתרה לבקשתם. היישוב כפר-סאלד הוקם בעמק החולה כעבור שבע שנים בעודה בחיים.

בשנת 1945 נפטרה הנרייטה בבית החולים 'הדסה' ונקברה בהר הזיתים. בצוואתה ביקשה לתרום את כספה לקרן למחקר למען ילדים.

הנרייטה סאלד הייתה כאם לילדים הרבים שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער. למרות שלא נישאה ולא ילדה מעולם ילדים משלה, נקבע יום מותה, ל' בשבט, כ'יום האם'. מאוחר יותר שונה שמו ליום המשפחה.

הערה ביוגרפית: הנרייטה נולדה ביום הכי קצר של השנה. יום שבו החושך רב והאור רק נולד. חייה שלה עומדים בסימן זה. החושך שהיא פוגשת ורואה סביבה גורם לה להדליק אור ולפעול למענו. היא פוגשת במחלה שלוקחת ממנה את אחותה הקטנה – ובהמשך חייה תקדיש לנושא הבריאות ומניעת המחלות את מירב מאמציה. היא פוגשת במהגרים ומחפשי המקלט – ויוצאת להגנתם, פועלת לסייע להם והופכת את ביתה לביתם. היא זו שמטפלת, מרפאה, מקימה ומאירה עבור אנשים אחרים ועבור מדינה שלמה. היא לא בוכה על החושך, היא מדליקה אור.

ומדוע לא זכתה לילדים משלה? לאהבה שמושבת לחיקה? אולי זה דרכו של החושך שבא לפגוש את לוחמי האור באופן אישי.