מחשבות על החיים
פרידה ותודה לתמי ברוך
ביום חמישי האחרון, תמי ברוך המאמנת של קבוצת הריצה שלנו הודיעה שלא ניפגש יותר. האמת, זה לא היה צריך להפתיע
עד דלא ידע – כאילו לפורים, אבל לא באמת…
מישהו אמר משהו, מישהו עשה משהו, משהו קרה. זה היה מסובך להבנה, זה היה קשה לעיכול, זה דרש תגובה מיידית.
רק רציתי לרוץ
בשבת בבוקר יש זמן לריצה הארוכה של השבוע. בלילה ירד גשם ונשבו רוחות, אבל כשיצאתי לרוץ השמש יצאה והיה מזג
ומטר ישיגך
כשיצאנו הבוקר לרוץ, היה טפטוף עדין. לא משהו שצריך לשים אליו לב. הפעם בחרנו לרוץ "אינטרוולים" – פעם לאט, פעם
חלומות על חורף חם
הגשם ירד. באחת שינתה האדמה את צבעה והכל האפיל והעמיק והתבצבץ. השמיים התכסו בשמיכה אפורה ולבנה והמרחב הפתוח – שמחוץ
כיווני מחשבה
היום רצנו 6 קילומטר לתוך היער, האוויר היה רחוץ ונפלא, היער ירוק והכלניות אדומות. לוקח לי זמן ממש להתעורר ולהתחמם
איך יום נולד
אני קמה בחמש ורבע ויוצאת לריצה שלי בחמש וחצי, כבר כמה חודשים. כבר כמה ימים שאני שמה לב שלקראת סוף
גשם והגשמה
עם סיום סוכות מתחילה עונת "אחרי החגים". עכשיו אמורים להתחיל "החיים האמיתיים". על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת
היום הכי קצר של השנה
היום הכי קצר של השנה מתקרב והולך אלינו, נר ראשון של חנוכה וכל כך יבש… איפה הגשם שהתפללנו אליו בסתיו?
אל עצמנו, אל ביתנו – הרהורי סתיו
לסתיו יש איכות מיוחדת. הרגשה שאפשר רק לתאר אותה בדימויים שחוקים. באמצע הלילה, אני קמה לכבות את המאורר ולהתכסות בשמיכה
זרעים של חלומות
הסתיו ואיתו ראש השנה, הם סיום מעגל. מעגל ענק של זריעה, גידול, צמיחה וקציר, הן בטבע והן בכל תחומי החיים
מועדים לשמחה
צילום אורי ברקת ישבנו בסוכה, אכלנו ארוחת צהריים והרחנו את האתרוג. חג נחמד – לא הורגים אף אחד, לא