סיבוב משפחתי
ראשי נוע תנוע - בלוג מחיי במשאית-בית סיבוב משפחתי
6 ביולי 2018

השבוע התחיל מסע הדילוגים המשפחתי שלנו. קצת משמר העמק, קצת מענית, ובדרך לילדים עצרנו שוב בפארק הירקון. שום תמונה חדשה לא נלכדה בעין המצלמה.

אחרי  יומיים במשמר העמק, שהוקדשו לנוהל משפחה (שכלל למרבית השמחה גם בייבי סיטר לאחיינית הקטנה והחמודה שלי) ולתכנונים מה נעשה מתי ועם מי בסן פרנסיסקו, נסענו למענית. לא לפני שעברנו בדרך בגלעד.

הדרך לגלעד, בעיקר בחורף, היא אחת היפות שיש בארץ. לכאורה זה ממש קרוב למשמר העמק (ושני הקיבוצים גם שותפים במפעל הפלסטיק המצליח), אבל בפועל זה תא שטח אחר לגמרי. כבישים מתפתלים וירוקים. גם עכשיו, בקיץ. הפרות על קו הרקע הרגישו כמו להיכנס לציור.

צילום אמנון להב

מטרת הנסיעה היתה פגישה עם אמנון להב. הוא התקשר אלי  מספר ימים לפני כן ושאל אם אסכים לעזור לו עם ספר השירים שלו. אני לא עורכת ספרי שירה, ובדרך כלל לא עובדת עם גברים, ובכלל – ידי מלאות עבודה משמחת, אבל… תחושת הבטן שלי אמרה לי להמשיך לשמוע מה יש לו לומר לי. כשהוא שמע שאני גרה במשאית בית הוא הציע שנבוא ונחנה במקום יפה שהוא הקים. לא הגענו למקום ההוא. אצה לנו הדרך ולכן רק התקיימה הפגישה ביני לבינו. בתקווה שנשוב לשם כשיהיה יותר זמן.

יצאתי מהפגישה עם אמנון עם גוש גדול של בכי. לא רק מעצב. מהתרגשות ומתחושה של ערך החיים, והיופי שלהם. אני מאד מאד ביקורתית כשזה נוגע לשירה, אולי זו אחת הסיבות שאני לא רוצה לערוך. יש לי סבילות נמוכה למה שאני מכנה תקשירים – שירים מתוקשרים, שהכותבת ספק מתקשרת, ספק כותבת בשורות קצרות את תובנות החיים שלה. זה לא שאין לזה ערך, פשוט זו לא באמת שירה בעיני. יש לי גם סבילות נמוכה לרדידות, לעודף רגשי. לכן בחנתי בחשד את ערימת הדפים שעליה היה כתוב "כל השירים" ונשמתי לרווחה כשמיד התברר לי שאמנון, איש בן יותר משבעים שנה, שמעולם לא פרסם, הוא לגמרי משורר. ואחד מהטובים.

 הרשיתי לעצמי לצטט בהמשך שלושה שירים מהאהובים עלי ביותר. אני מקווה שעוד מקוראי יאהבו ויתאהבו ביופי הזה. שהוא תמיד כל כך כל כך קצר ובר חלוף.

המשכנו למענית, ולמחרת נכנס הבית למוסך לטסט שנתי והחלפת ששת צמיגי גלגליו. המשאית עברה בהצטיינות, מוט ההילוכים שומן ומצא מחדש את המסלול החלק בין שני לשלישי וששת הצמיגים מבהיקים מתחתיה כמו נעליים חדשות.

אני ביליתי בוקר קסום בממלכת היומן הוויזואלי של רקפת הדר ביחד עם 12 נשים אחרות, ביניהן אחותי היקרה. אני, רק תנו לי דפים, צבעים, דברים להדביק וזמן – ואני עפה. אין לי בעיה להיכנס למצב חלימה באופן מיידי. ארבע שעות עברו עלי במצב בליס.

אחר כך הלכתי לאכול משהו עם אחותי, קניתי שתי שמלות ונפגשתי לשלישייה עם שתי כותבות לדון באפשרות שאעזור להן בפרויקט משותף המשך הדרך.

חזרתי בעננים. ככה אני רוצה את הימים שלי. אולי עם קצת פחות פחמימות. 

 

 

בהמשך נסענו לפארק הירקון, שבע טחנות היא התחנה שלנו בין לבין. איזה כיף לרוץ עם כל עם ישראל. באמת. שמנות ורזות, צעירות ומבוגרות, הולכות ורצות, וביחד עם הברווזים ומי הירקון – זה פשוט תענוג. וכן, הלחות התל אביבית לא קלה…

עוד רגע מתניעים ועולים לעיר הבירה לשבוע של ילדים והורות. פתיחה של תערוכת הבוגרים של האמצעי שמסיים שלוש שנות לימודי צילום במוסררה, והכנות לקראת השחרור של הקטנה. ממה שאני רואה ועוקבת אחרי הילד, הוא שם את עצמו בכל המובנים לתוך היצירה. אני גאה ונרגשת ואוהבת. גם מוכשר וגם אמיץ וגם הילד שלי.

לסיום שלושה שירים של אמנון להב, איש גלעד

הַמַּפָּה

זוֹ שְׂפַת הָאוֹהֲבִים

אֶת הַנּוֹף, אֶת הַשְּׁבִיל וְהָאֵין שְׁבִיל,

אֶת הַמָּצוּק, אֶת הַמְּצוּקָה,

אֶת הַמֶּרְחָב טֶרֶם גְּבוּל.

כִּי לְכָל הָאוֹהֲבִים אוֹתוֹ קנ"מ,

אוֹתָם קַוֵּי גֹּבַהּ,

לְאָן שֶׁתֵּלֵךְ,

וְכִפָּה הִיא כִּפָּה, וּשְׁלוּחָה – הִיא שְׁלוּחָה

וְגַיְא הוּא גַּיְא, וּמִדְרוֹן – הוּא מִדְרוֹן,

אִם לֹא הִתְבַּרְבַּרְתִּי,

וְקָרָאתִי נָכוֹן.

 

שֻׁמָּר

מִישֶׁהוּ שִׂרְטֵט בִּדְיוֹ צְהֻבָּה

אֶת קַוֵּי הַשֻּׁמָּר עַל הַגְּבָעוֹת,

הֶעֱלָה נִיחוֹחוֹת אָנִיס,

טַעַם מַשְׁקֶה מִמָּקוֹם אַחֵר.

בְּחֶרֶט עָדִין וְדַק שֶׁל סוֹפֵר סְתָם

עָטָה פְּלוּמָה צְהַבְהַבָּה עַל מִשְׁטְחֵי הַקֶּמֶל,

כְּמוֹ הָיוּ זִיפֵי זְקָנוֹ שֶׁל וָאן גּוֹךְ

עַל פְּנֵיהֶן הַמֻּתָּשׁוֹת שֶׁל הַגְּבָעוֹת.

בְּטֶרֶם יוֹרֶה,

בְּטֶרֶם כָּל לִבְלוּב,

הוֹסִיף גַּם רִפְרוּף 'זְנַב סְנוּנִית' מְרַצֵּד, מְרַקֵּד,

מְאַחֵז עֵינַיִם,

מְצַיֵּר תָּוִים עַל חַמְשׁוֹת גִּבְעוֹלֵי הַשֻּׁמָּר.

 

סִרְפָּדִים

יָשַׁבְנוּ זֶה מוּל זוֹ,

עַל הַשֻּׁלְחָן קַעֲרוֹת מְרַק סִרְפָּדִים יָרֹק.

יָמִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ מֵעוֹלָם, הֻנְּחוּ עַל הַשֻּׁלְחָן.

 

שבת שלום

 

דיווחי תנועה קודמים
שבוע הסלביות שלי

שבוע הסלביות שלי

השבוע נפתח בכתבה ההיא ב"ישראל היום". כן, אני יודעת, לא העיתון הנפוץ ביותר בקרב קוראי, אבל היחצ"ן אמר שיש עוד הרבה אנשים בישראל והם כן קוראים את העיתון. השבוע פגשתי

משוררת מתגלגלת

משוררת מתגלגלת

החדשות המסעירות בעולמנו הן שכתבו עלינו בעיתון. הכותרת היא – הזוג שעזב הכול. והפתיח גורס כי  "כבר 3 שנים הם ישנים עם שועלים ביערות, פוגשים אנשים מעניינים ונפעמים מנופי הארץ:

גל שני?

גל שני?

ביום ראשון התנענו את המשאית ונסענו לים. המשאית עמדה שלושה חודשים תמימים במקומה וכבר הרגשנו אותה רוקעת בגלגלים ממש. מדי פעם הנענו אותה כדי למלא מצברים, אבל בסופו של דבר

לשחק עם חלומות

לשחק עם חלומות

גברת קורונה עצרה את הנדודים וגברת קרמה החזירה אותי  לבית בהרדוף. הקורונה עצרה את העולם, האטה את הקצב ולראשונה בחיי הרגשתי שאני והעולם נעים באותו קצב. פתאום לא הייתי המרדנית

נוע תנוע
« הקודם
הבא »
2 תגובות
  1. אפרת לאור 7 ביולי 2018 בשעה 17:53 הגב

    מחכה בכיליון עיניים לספר השירים הזה
    מרגיש כאילו הוא מצייר מפות בהמון עפרונות צבעוניים עדינים
    לוחץ חזק על הדף

  2. אורנה 8 ביולי 2018 בשעה 11:41 הגב

    הי נועה, מרגשים השירים של אמנון להב. ברור ששיר השומר מלא וגדוש ונהדר אבל הסרפדים הצליחו להוציא ממני ממש התרגשות. איזה מנעד. תענוג.

השארת תגובה

ביטול

יורדת מהעננים
אדמה בית הוצאה לאור לחוכמה נשית מתחדשת אמטיפוס אפריל ביוגרפיה ביוגרפיות מוארות גבריות גילאי מפתח הורות המריימיות הריון ולידה התפתחות אישית זוגיות חגים ומועדים חינוך חיפוש רוחני יהדות יעוץ ביוגרפי כישוף מאי מוות ומיתה מחשבות על החיים מיומנה של העורכת מיניות מפת חיים נובמבר נוע תנוע נשיות סיפורה ספרי אומן ספרי הריון ולידה ספרי זיכרון ספרי חיים ספרי ילדים ספרים ספרים אנתרופוסופיים ספרים על הריון ולידה ספרים שערכתי ספרי פרוזה סרטן סתיו פותחת ספרים פרוזה שירה
יוצא מהמגירה
  • ברוכה הבאה למפגש עם כזבי
  • רעיונות להגדה חלופית
  • למות חכם
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס