מרי וולסטונקראפט נולדה ב-27.4 1759 בלונדון. היא היתה השניה משבעה ילדיהם של אדוארד ג’ון ואליזבט דיקסון. למרות שמשפחתה היתה בעלת אמצעים, אביה בזבז את כספו וכתוצאה מכך המצב הכלכלי הפך ללא יציב ובילדותה נדדו בין מקומות מגורים שונים. ככל הנראה היה אביה אדם אלים והיכה את אשתו. כמתבגרת, מרי היתה שוכבת מחוץ לדלת של חדר השינה של אמה כדי להגן עליה. תפקיד אימהי דומה מילאה כלפי אחיותיה, אוורינה ואליזה לאורך כל חייה.
כנערה, השפיעו שתי חברויות על חייה. הראשונה כשמרי היתה בת 10. היתה עם ג’ין ארדן כשהמשפחה נדדה שוב ליוקרשייר. שתי הנערות קראו ספרים יחד והשתתפו בהרצאות של אביה של ארדן שהיה פילוסוף ומדען. כאן גילתה מרי את כישוריה האינטלקטואליים החברות השנייה והחשובה יותר היתה עם פני בלוד שאותה פגשה כשהיתה בת 15.
בהיותה בת 19, עזבה מרי את בית הוריה כדי להיות בת לוויה לאלמנה עשירה בבאת’. היא התקשתה להסתדר עם האישה ולאחר שנתיים חזרה כדי לטפל באמה החולה, שנפטרה לאחר ייסורים קשים. בשנות המצוקה שלה הירבתה מרי לצטט את מילותיה האחרונות של אמהּ – “קצת סבלנות, והכל יעבור”. לאחר מותה של האם עברה להתגורר עם משפחתה של בלוד.
פני ומרי תכננו לשכור חדרים ביחד ולתמוך אחת בשניה רגשית וכלכלית, אבל החלום התמוטט בגלל מציאות כלכלית. כדי להתפרנס, מרי, אחיותיה ופני פתחו בית ספר משותף. לאחר נישואיה של פני עברה זו עם בעלה לאירופה כדי לשפר את מצב בריאותה ולאחר שילדה תינוק, מרי שהיתה אז בת 24 עזבה את בית הספר כדי לטפל בה. אך לשווא, היא מתה לאחר הלידה. עזיבתה של מרי את בית הספר הובילה לכשלונו. שנה מאוחר יותר ילדה אחותה אלייזה תינוק וסבלה מדיכאון לאחר הלידה. מרי שכנעה אותה לעזוב את בעלה והתינוק. היא עשתה את כל הסידורים הנדרשים כדי שאלייזה תוכל לברוח ללא התחשבות בנורמות החבריות. המחיר היה גבוה, אליזה סבלה מנידוי חברתי, לא יכלה להינשא בשנית ונידונה לחיי עוני.
בגיל 26 פרסמה את ספרה הראשון “מחשבות על חינוך בנות”, שקרא להשכלה עבור נשים, רעיון שהיה מהפכני אז. בהמשך אותה שנה פרסמה את הרומן הראשון שלה: “מרי, פיקציה.”
בגיל 28, כתבה לאחותה אוורינה שהיא מנסה להפוך ל”ראשונה מסוגה” – אישה המתפרנסת מכתיבה. ואכן, זה היה חריג עבור אישה להתפרנס בכלל, ובפרט בכתיבה. היא אכן היתה ראשונה מסוגה והעניקה השראה לנשים רבות אחריה. היא כתבה ספר ילדים – “סיפורים מן החיים האמיתיים” ואנתולוגיה בשם “לאישה הקוראת”. בעזרתו של מו”ל ליברלי, עברה ללונדון, כתבה, למדה צרפתית וגרמנית, תרגמה ספרים וכתבה ביקורות ספרים.
בלונדון היתה לה מערכת יחסים עם האמן הנרי פוסיל שהיה נשוי. לאחר שהרומן התגלה על ידי אשתו של פוסיל הוא ניתק את קשריו עמה והיא יצאה לצרפת להתאושש. בפריז כתבה את “זכויות הגברים” בהיותה בת 31 כתגובה לביקורת על המהפכה הצרפתית והתפרסמה בין לילה. כהמשך כתבה את “זכויות האשה”. בספריה טענה כי אם אפליית נשים בחברה המודרנית נובעת מחשיבה נשית לא רציונלית, אזי יש להביא לכך שנשים תהפוכנה לרציונליות, וזאת על ידי חינוך מתאים.
במקביל התאהבה בגילברט אימלי, מהפכן אמרקאי שלא היה מעונין בנישואים. היא הרתה במהרה ובהיותה בת 35 ילדה את בתה הראשונה פני, שנקראה על שמה של חברתה.
אימלי רשם אותה כאשתו, למרות שהשניים לא נישאו, כדי להגן עליה מפני המהפכה הצרפתית. אך מיד לאחר הלידה עזב אותה ושב ללונדון. היא באה אחריו ללונדון, שם דחה אותה אימלי סופית והיא ניסתה להתאבד על ידי בליעת סם-שינה. אימלי גילה זאת והציל אותה. בנסיון אחרון לזכות בו היא יצאה איתו למסע עסקים בסקנדינביה. כשהבינה שהיחסים הסתיימו ניסתה להתאבד שנית בכותבה לו:
“עוד מעט אהיה בשלווה. כשתקבל זאת, ראשי הבוער יהיה צונן… אני אקפוץ לתוך התמזה היכן שאין סיכוי שתחטוף אותי מהמוות שאני מחפשת. שאלוהים יברך אותך! שלא תדע לעולם את החוויות שגרמת לי לסבול. אם הרגישות שלך אי פעם תתעורר, החרטה תמצא דרך לליבך; בתוך לב העונג החושי שאתה כרוך אחריו, אופיע לפניך כקורבן של סטייתך מדרך הישר.”
בגיל 37 יצאה בלילה גשום וכדי שבגדיה יספגו במים הלכה כחצי שעה, לפני שקפצה לתמזה. ברגע האחרון ראה אותה זר והציל אותה.
בהדרגה חזרה לחיי הסופרת שלה. פרסמה את הספר “מכתבים משבדיה, דנמרק ונורבגיה” והתחילה לכתוב את הספר: “מריה, טעויות האישה”.
בסוף מרץ 1797, לאחר שנים של ידידות שהתפתחה לאהבה, נישאה לפילוסוף ויליאם גודווין, מראשי הליברלים האנגליים. גודווין הוקע מחוג-מכריו כיוון שנישא לוולסטונקראפט, שבעבר ילדה מחוץ לנישואין. היא היתה בת 38 ובהריון.
ב-30.8.1797 ילדה את בתה השניה מרי, למרות שהלידה עברה בשלום, השלייה נקרעה והזדהמה ומרי נפטרה מזיהום לאחר עשרה ימים. גודווין היה מיואש וכתב: “אני מאמין שאין לה דומה בעולם. אני יודע מנסיוני שנועדנו לשמח זה את זו. אני לא מצפה להיות מאושר שוב. למרות זאת, שנה מאוחר יותר בספר שפרסם, האיר את דמותה באור שלילי וגרם לכך שהיא הצטיירה כאישה לא מוסרית ודעותיה נדחקו לפינה כחומר שאף אישה ראויה לשמה לא צריכה לקרוא.
עם עלית כוחה של תנועת הנשים החלו להיזכר במורשתה ונשים כמו וירג’יניה וולף ואמה גולדמן אימצו את דמותה. וולף מתארת את כתביה של מרי כ”ניסוי בחיים – היא חיה ופעילה, היא מביעה דיעה וחווה, אנו שומעות את קולה ורואות את השפעתה אפילו כעת, ביננו החיים”.
מרי חוותה את המוות של אמה בגיל צעיר, לאחר מכן מתה חברתה פני, ואף היא מסיימת את חייה בחטף לאחר הלידה. נשים מתות, סובלות, קשות-יום, האפשרויות שלהן מצומצמות ועצם הרעיון על השכלה וחינוך הוא מהפכני. מרי מקדימה את זמנה, היא מסוג הנשים שחייהן האישיים הופכים להיות קורבן למען מטרה של האצת תהליכים ושינוי תודעה. אופייה המלנכולי והרגיש מתפתח כבר בילדותה, וזוכה לטיפוח, הן חיובי על ידי מפגש עם אנשים נכונים ברגע הנכון והן שלילי על ידי חשיפה לקושי, סבל ומוות.