ביום ראשון עזבנו את כליל בדרכנו לסער. היה מוזר להתניע אחרי 10 ימים, וגם משחרר.  כליל היתה מדהימה. האינטרנט הסלולרי – פחות. הייתי יכולה להישאר שם עוד ועוד. וזה אחד המקומות שאני רוצה לחזור אליו. ובכל זאת היה טוב לזוז ולהמשיך לנוע. 

אנשים שואלים אותי לפעמים: למה כל כך מהר? למה לזוז בכלל? אין לי תשובה לכך. התחושה היא בלב, ברגליים, ואין לי הסבר. וגם לא, אם כל כך טוב, למה לא להישאר? אולי יגיע יום ואבין את זה.

לקח לי זמן להבין את החוויה של מי שאנחנו באים לבקר אותו, ואז הולכים. מדובר באנשים שיש לי חיבור לב איתם ושתמיד אין לנו מספיק זמן להיות יחד. העובדה שאני שכנה, מין אורחת עם בית משלי – מזמנת אפשרות להעמיק את הקשר בצורה נעימה ומתוך חופש. כשהמשאית מתניעה ונעלמת – המקום שהיינו בו  נשאר, לזמן מה, ריק. כמו שמישהי כתבה לי וואטסאפ מכליל, קצת אחרי שעזבנו: מה, אתם כבר לא כאן? רק הכרנו….

המזווה שלנו היה ריק. גם הארנקים. בכליל שילמנו רק במזומן. עצרנו להצטיידות במרכז המזון בירכא. כבר בחניה העצומה שלו שמחנו. כשאת באה עם הבית לסופר, את שמחה שיש חנייה רחבת ידיים.  זאת פעם ראשונה שלי במקום המדובר. כן. אמריקה (הכנה לאמריקה. מתברר שאני נוסעת עוד שלושה שבועות לסן פרנסיסקו לביקור משפחתי). חווית מרחבים, מגוון ושירות שהיתה הפוכה בדיוק מחוויית הרכישה בכליל, שם קנינו גבינות ויין וירקות ולחם ישירות מהידיים שיצרו אותם … ובמרכז המזון זה הכי רחוק מלקנות מקומי. 

 אני  נהנית משתי החוויות…

הספקנו עוד להוציא את רישיון המשאית המעודכן  העמדת הרישוי האוטומטית בסופר פארם ברגבה ולהגיע לסער לפנות ערב. חוה ורחמים מזרחי קיבלו את פנינו. בערב הראשון חנינו מול הבית שלהם. אמנם השכנים בירכו אותנו בחום , אבל יש משהו בלחנות ברחוב (גם אם הוא קיבוצי), מול בתים של אנשים, שמרגיש מוזר. וגם, לא הצלחנו ליישר את השיפוע. יש לנו שני קרשים משופעים שאיתם אפשר להרים את המשאית כדי שהיא תהיה ישרה, גם אם השטח מעט משופע. זה עוזר לנו להרגיש בנוח בפנים. כבר הבנו ששיפועים על הציר האנכי הם נסבלים, אבל שיפוע על הציר הרוחבי גורם לתחושת סחרחורת ואפילו בחילה קלה.

למחרת, בריצת הבוקר, ראינו ממש בסמוך את הגינה הקהילתית הנטושה. בשטח הגינה נמצא גם בית המוכתר והבאר של הכפר הערבי א-זיב שנכבש/ננטש ב-48′. זה היה המקום האידאלי. קרוב, מוגן, ישר וגן עדן למיץ שמיד התיידד עם אמיר וזיו (כך קראנו לחתולים המקומיים שבאו לשחק איתו).

ביום שלישי, כנראה יום הטיול של הגן, הופיעו ילדי הגן המקומי, גן “פרפרים”, מלווים בגננת (שחבשה מיקרופון מדונה של מדריכת טיולים). הסברנו לילדים על החיים במשאית, ענינו לשאלות אינטליגנטיות (יש לכם ילדים? יש מקלחת? מה אתם רואים בטלוויזיה?) ואחר כך הגננת העלתה את הילדים בקבוצות קטנות להצצה בבית. התמונות מהאירוע שוגרו בוואטסאפ לקבוצת הורי הגן, שזה כנראה לרוב הקיבוץ… 

רחמים וחוה אירחו אותנו מדי ערב לארוחות ערב מסביב לשולחן, ולהצצה במונדיאל. חוה היא יועצת ביוגרפית, מטפלת באמנות וציירת. ליוויתי את תהליך הכתיבה של הספר שלה שעוסק בסיפור חייה – ובעיקר באבדן שחוותה כשבעלה ובנה התאבדו (בהפרש של שנים זה מזה). הספר, שיצא לאור לפני שבע שנים, נקרא “מאות פרחים סגולים”. שאלתי את חוה, כמו שאני שואלת את כל הכותבות שאת ספריהן ערכתי , מה היתה עוד רוצה להגשים עם הספר. אני תמיד מופתעת מהתשובות שעולות ומהתהליך של להבין בכל פעם מחדש מה הספר מבקש מהכותבת שלו. כל ספר הוא משהו אחר, כל כותבת נמצאת בשלב אחר.  ואני מאמינה שמתוך שיחה והקשבה ושאלת שאלות – נולדת אפשרות חדשה.

ברביעי הגיעו אלי ליהי יחד עם ציפי שבאה לבקר אותה, ונסענו לים. כבר חודש שאני רואה את הים הזה, מתקרבת אליו לאט לאט וזה היה פשוט נפלא ללכת על החול, להריח את המים ולהתענג על חברתן של שתי כותבות מוכשרות, שהן כמובן קודם כל מיילדת בית מופלאה ודולת-על. חבל שאני לא יכולה להפוך את השיחה שניהלנו על החוף לראיון – איך בנונשלנטיות החלפנו מידע על כל מה שחשוב שאישה תדע.  

בין לבין לבין, עם חיבור אינטרנט תקין, עבדתי על האתר שלי, למדתי להטמיע קוד, להפעיל וויקס,  לארגן חנות שגם מקבלת אשראי, לעשות כל מיני דברים שאני לא ממש מבינה אבל יכולה לעשות, ולהעלות את האתר לאוויר ביום הכי ארוך של השנה. (וגם להוציא ספר חדש לאור, שובו של המלך – גבריות מלאת אהבה, תשוקה ומנהיגות).

במקום לחגוג במדורה שבטית ואורגייה – התנענו ונסענו לחוף הים. התמקמנו בין אכזיב לראש הנקרה. זו הנקודה הכי צפונית שנגיע אליה בסיבוב הזה. עוד רגע יגיעו הילדים לבקר, כך שצפוי לנו סופ”ש הורי קלאסי, של בישולים ופינוקים ואושר גדול.

שבת שלום.