בזמן שאני כותבת לכם, המשאית חונה בחנייה ליד הבית שלי בהרדוף, לא מיושרת ולא מאוכלסת. לפעמים, כשאני עולה במדרגות נדמה לי שהיא רוטנת עלי – מה עם להניע אותי ולנוע?
בשנה האחרונה התדלדלו המסעות החיצוניים. התנופה הראשונית נעצרה והחיים ביקשו תנועה אחרת. רוב הזמן, אפשר למצוא אותי משחקת עם הנכד הראשון שלי, מדקלמת שירים ומחברת הברות לשירי אי-גיון מטופשים.
ביחד עם העמידה במקום ותנועת ההתמקמות, נשמרת קלות תנועה. כשהבנו, למשל, שהנכד שלנו עומד לשהות זמן ממושך בבית חולים (זה היה חודש בסופו של דבר, והכול בסדר עכשיו, חמסה חמסה, מלח מים), התנענו את המשאית ועברנו לגור בחיפה. בשבוע הראשון בחוף הסטודנטים הרועש, שבו יש עוד עשרות רבות של קראוונים, מאלו שמשכירים לסופי שבוע, ובשבוע השני מול האוניברסיטה, בנוף הכרמל הירוק שאין כמוהו. זו זכות פריבילגית לנוע ככה, כמו אבותינו הנוודים, להעביר את החיים על פי הצורך למקום שבו הלב (או שטחי המרעה) . ואני מבינה, שלא משנה כל כך איך ייראה העתיד, הוא קשור לקלות הזו שבעיקר נמצאת יותר בנפש.
מתוך זה אני מבינה או אולי ממשיגה תובנה חשובה שקשורה להתמסרות. היכולת להיות עם כמה שפחות התנגדות למה שקורה. זה אולי נשמע פשוט, וזה בסופו של דבר פשוט, אבל עובר דרך התנגדות והיצמדות לתכניות וציפיות, שאפילו לא ידעתי שיש לי.
בשנה האחרונה השלמתי לימודים ועכשיו אני מלוות דרך ביומן הויזואלי. זה מרגש, בגלל שה"מקצוע" החדש הזה אוסף את נדודי המקצועיים – תעודת ההוראה אמנות משנות העשרים, יועצת ביוגרפית ועורכת משנות השלושים, כותבת ומשוררת משנות החמישים (מה עשיתי בשנות הארבעים שלי? לא זוכרת… משהו שקשור לניסיון להיות חלק מקהילה?).
הקפיצה הראשונה שלי למים היתה ב-49 הימים בין פסח לשבועות שבו העליתי כל יום שיעור קצר בנושא ספירת העומר. למדתי לצלם את עצמי, להסכין עם דמותי, לתת הוראות שאחרות יכולות להבין ולהפוך את הידע שלי לנגיש יותר. זה היה מסעיר וחינמי וחשבתי ותכננתי שהתנופה תיקח אותי למסלול קבוע מסביב לכדור הארץ. נו, בסדר, לחיים יש קצב והיגיון ואני מתמסרת.
אני מפתחת עכשיו קורס און ליין במקביל לקורס פיזי שקשור בראשית החיים ובהטבעות עמוקות שמבקשות ריפוי וקבלה. יהיה בו שיעור על תהליך ההתעברות, על דפוסי לידה, על השם, על איכות האם והאב ואני מאוד מתרגשת ממנו, בעיקר כי הבנתי סוף סוף, איך לרתום את הידע לתהליך יצירתי של ריפוי.
הנה, למשל, מנדלת ריפוי דפוס הלידה שלי, שאותה אלמד בשיעור השלישי.
ובינתיים, הולך ומתקרב ה-22.7 – יום חגה של מרים המגדלית, שמי שמכירה אותי יודעת שהיא דמות שאני מקבלת ממנה השראה וכוח. לפני שנתיים, טל מגד ואני, זכינו להשתתף בעלייה לרגל למערה בדרום צרפת, שבה על פי המסורת המקומית, חיה ופעלה מרים בשנותיה האחרונות.
בהשראתה של מרים וברוח הזמנים האלו (האמת שחם אש ביולי במגדל) – לשני מפגשים בזום:
- 15.7 19:000-20:30 – סיור וירטואלי בעקבות חייה של מרים המגדלית – שתנחה טל מגד
- 22.7 -19:00-20:30 – סדנת יומן ויזואלי בשם המגדל והגביע בהנחייתי.
