השבוע התחיל מסע הדילוגים המשפחתי שלנו. קצת משמר העמק, קצת מענית, ובדרך לילדים עצרנו שוב בפארק הירקון. שום תמונה חדשה לא נלכדה בעין המצלמה.

אחרי  יומיים במשמר העמק, שהוקדשו לנוהל משפחה (שכלל למרבית השמחה גם בייבי סיטר לאחיינית הקטנה והחמודה שלי) ולתכנונים מה נעשה מתי ועם מי בסן פרנסיסקו, נסענו למענית. לא לפני שעברנו בדרך בגלעד.

הדרך לגלעד, בעיקר בחורף, היא אחת היפות שיש בארץ. לכאורה זה ממש קרוב למשמר העמק (ושני הקיבוצים גם שותפים במפעל הפלסטיק המצליח), אבל בפועל זה תא שטח אחר לגמרי. כבישים מתפתלים וירוקים. גם עכשיו, בקיץ. הפרות על קו הרקע הרגישו כמו להיכנס לציור.

מטרת הנסיעה היתה פגישה עם אמנון להב. הוא התקשר אלי  מספר ימים לפני כן ושאל אם אסכים לעזור לו עם ספר השירים שלו. אני לא עורכת ספרי שירה, ובדרך כלל לא עובדת עם גברים, ובכלל – ידי מלאות עבודה משמחת, אבל… תחושת הבטן שלי אמרה לי להמשיך לשמוע מה יש לו לומר לי. כשהוא שמע שאני גרה במשאית בית הוא הציע שנבוא ונחנה במקום יפה שהוא הקים. לא הגענו למקום ההוא. אצה לנו הדרך ולכן רק התקיימה הפגישה ביני לבינו. בתקווה שנשוב לשם כשיהיה יותר זמן.

יצאתי מהפגישה עם אמנון עם גוש גדול של בכי. לא רק מעצב. מהתרגשות ומתחושה של ערך החיים, והיופי שלהם. אני מאד מאד ביקורתית כשזה נוגע לשירה, אולי זו אחת הסיבות שאני לא רוצה לערוך. יש לי סבילות נמוכה למה שאני מכנה תקשירים – שירים מתוקשרים, שהכותבת ספק מתקשרת, ספק כותבת בשורות קצרות את תובנות החיים שלה. זה לא שאין לזה ערך, פשוט זו לא באמת שירה בעיני. יש לי גם סבילות נמוכה לרדידות, לעודף רגשי. לכן בחנתי בחשד את ערימת הדפים שעליה היה כתוב “כל השירים” ונשמתי לרווחה כשמיד התברר לי שאמנון, איש בן יותר משבעים שנה, שמעולם לא פרסם, הוא לגמרי משורר. ואחד מהטובים.

 הרשיתי לעצמי לצטט בהמשך שלושה שירים מהאהובים עלי ביותר. אני מקווה שעוד מקוראי יאהבו ויתאהבו ביופי הזה. שהוא תמיד כל כך כל כך קצר ובר חלוף.

המשכנו למענית, ולמחרת נכנס הבית למוסך לטסט שנתי והחלפת ששת צמיגי גלגליו. המשאית עברה בהצטיינות, מוט ההילוכים שומן ומצא מחדש את המסלול החלק בין שני לשלישי וששת הצמיגים מבהיקים מתחתיה כמו נעליים חדשות.

אני ביליתי בוקר קסום בממלכת היומן הוויזואלי של רקפת הדר ביחד עם 12 נשים אחרות, ביניהן אחותי היקרה. אני, רק תנו לי דפים, צבעים, דברים להדביק וזמן – ואני עפה. אין לי בעיה להיכנס למצב חלימה באופן מיידי. ארבע שעות עברו עלי במצב בליס.

אחר כך הלכתי לאכול משהו עם אחותי, קניתי שתי שמלות ונפגשתי לשלישייה עם שתי כותבות לדון באפשרות שאעזור להן בפרויקט משותף המשך הדרך.

חזרתי בעננים. ככה אני רוצה את הימים שלי. אולי עם קצת פחות פחמימות. 

בהמשך נסענו לפארק הירקון, שבע טחנות היא התחנה שלנו בין לבין. איזה כיף לרוץ עם כל עם ישראל. באמת. שמנות ורזות, צעירות ומבוגרות, הולכות ורצות, וביחד עם הברווזים ומי הירקון – זה פשוט תענוג. וכן, הלחות התל אביבית לא קלה…

עוד רגע מתניעים ועולים לעיר הבירה לשבוע של ילדים והורות. פתיחה של תערוכת הבוגרים של האמצעי שמסיים שלוש שנות לימודי צילום במוסררה, והכנות לקראת השחרור של הקטנה. ממה שאני רואה ועוקבת אחרי הילד, הוא שם את עצמו בכל המובנים לתוך היצירה. אני גאה ונרגשת ואוהבת. גם מוכשר וגם אמיץ וגם הילד שלי.

לסיום שלושה שירים של אמנון להב, איש גלעד

הַמַּפָּה

זוֹ שְׂפַת הָאוֹהֲבִים

אֶת הַנּוֹף, אֶת הַשְּׁבִיל וְהָאֵין שְׁבִיל,

אֶת הַמָּצוּק, אֶת הַמְּצוּקָה,

אֶת הַמֶּרְחָב טֶרֶם גְּבוּל.

כִּי לְכָל הָאוֹהֲבִים אוֹתוֹ קנ”מ,

אוֹתָם קַוֵּי גֹּבַהּ,

לְאָן שֶׁתֵּלֵךְ,

וְכִפָּה הִיא כִּפָּה, וּשְׁלוּחָה – הִיא שְׁלוּחָה

וְגַיְא הוּא גַּיְא, וּמִדְרוֹן – הוּא מִדְרוֹן,

אִם לֹא הִתְבַּרְבַּרְתִּי,

וְקָרָאתִי נָכוֹן.

שֻׁמָּר

מִישֶׁהוּ שִׂרְטֵט בִּדְיוֹ צְהֻבָּה

אֶת קַוֵּי הַשֻּׁמָּר עַל הַגְּבָעוֹת,

הֶעֱלָה נִיחוֹחוֹת אָנִיס,

טַעַם מַשְׁקֶה מִמָּקוֹם אַחֵר.

בְּחֶרֶט עָדִין וְדַק שֶׁל סוֹפֵר סְתָם

עָטָה פְּלוּמָה צְהַבְהַבָּה עַל מִשְׁטְחֵי הַקֶּמֶל,

כְּמוֹ הָיוּ זִיפֵי זְקָנוֹ שֶׁל וָאן גּוֹךְ

עַל פְּנֵיהֶן הַמֻּתָּשׁוֹת שֶׁל הַגְּבָעוֹת.

בְּטֶרֶם יוֹרֶה,

בְּטֶרֶם כָּל לִבְלוּב,

הוֹסִיף גַּם רִפְרוּף ‘זְנַב סְנוּנִית’ מְרַצֵּד, מְרַקֵּד,

מְאַחֵז עֵינַיִם,

מְצַיֵּר תָּוִים עַל חַמְשׁוֹת גִּבְעוֹלֵי הַשֻּׁמָּר.

סִרְפָּדִים

יָשַׁבְנוּ זֶה מוּל זוֹ,

עַל הַשֻּׁלְחָן קַעֲרוֹת מְרַק סִרְפָּדִים יָרֹק.

יָמִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ מֵעוֹלָם, הֻנְּחוּ עַל הַשֻּׁלְחָן.

שבת שלום