הרעיון לצאת לדרך קפץ עלי יום אחד בלי הכנה מוקדמת ותבע התמסרות וציות. כמה חודשים עברו, עשינו רישיון ג', רכשנו משאית, מסרנו כמעט את כל החפצים ויצאנו לדרך. מאז היינו ביותר ממאה חמישים מקומות שונים, שוהים לילה עד שבוע בכל מקום.
זו היתה הפתעה לגלות כמה א-נשים חולמים על נדודים ועל חיים מחוץ לגריד. מרתק לגלות עד כמה הנדודים טבועים בדי.אנ.איי האנושי, כמו גם הקונפליקט העתיק בין יושבי הקבע לבין הנוודים. בין בית לדרך. בין פרטי לבין ציבורי.
גם השירים קפצו עלי ודרשו התמסרות. הם סירבו להיות קצוצי שורות ודומים לשירים אחרים שכתבתי. ולקח לי זמן להבין שהם מבקשים לצאת לאור העולם. ולקח לי זמן להסכים. אם יש מקום לנוודים, אולי יהיה גם מקום לשירים עליהם?
אני כותבת על מקומות, מפגשים עם א-נשים, חיפוש אחרי חנייה מתאימה, מים, שקט, נופים ויערות. אני כותבת על צפיפות, על זוגיות 24/7 ועל אהבה שמיטלטלת בדרכים ונשארת יציבה. אני כותבת על הסתפקות במועט, על לחיות עם ארבע שמלות, סיר ומחבת וחמישה ספרים. על הילדים, והגעגועים. על הבית. ועל חוסר הבית.
כ-100 מהשירים האלה התכנסו לספר. בספר יש צילומים של הצלם המוכשר והאהוב עלי, אורי ברקת, שתפס בעינו הרגישה רגעים מהדרך