האוויר היה יבש וצח, בוקר ראשון של אביב עלה מעבר למישורים. מזווית העין הבחנתי כי אמי קמה, עמדה כדרכה מחוץ לאוהל, מרימה את ידיה לשמיים ונושאת תפילת בוקר. אהבתי לראות אותה כך, גבוהה, עטופה באור הרך של השמש שעוד לא נגלה מאחורי רכס ההרים.

היא התפללה בשקט, עיניה עצומות. ידיה מורמות מעלה ומורדות אל האדמה. פעם ספרתי שהיא עושה זאת 52 פעמים במהלך תפילת הבוקר. שאלתי אותה על כך והיא רק צחקה: אני נותנת לידיים שלי לזרוח בקצב השמש,ענתה, לפעמים זריחתה מהירה ולפעמים איטית. בדיוק כפי שכל לידה היא אחרת.”

בבוקר הזה עלתה השמש במהירות. ימי החורף המבורכים הסתיימו וכעת יהיה שלטונה ארוך וממושך. זרועה החמה נטויה עלינו, לענותנו.

כשיעלה השמש, ישטוף אותנו בחומו האדום, השורף. ידעתי שאמי נושאת תפילה שנוכל לשוב לארץ אבותינו הקרירה והטובה, שם השמש עדינה ונעימה כמו אור הנר. בערבים הארוכים הייתה אמי מספרת לי על הארץ ההיא ואיך זורמים בערוציה לא רק מים, אלא נהרות שוצפים של חלב לבן מתוק מרצד במערבולות ולצידו נהר דבש סמיך ואיטי.

עד אז, הייתה נאנחת, עד שתסור הקללה, אנו כאן בארץ הנהר האחד, ארץ השמש האדומה, עבדים לימח שמו. אחרי שהייתה מקוננת כך, ידה המלטפת קופאת על ראשי ואני ממתינה בדריכות שתתרצה, היה קולה מתרכך: זכרי בתי כי נצר את לשושלת בנות מרים וכי בכל נצר כזה יש תקוות גאולה, ומי יודע. אולי את היא זו? וידה היתה ממלאת את ראשי בחום מתוק ולבי באור עדין.

סבתי גנחה קלות ממקום משכבה. פניתי אליה. היא שכבה מכורבלת ועטופה, מכוסה רק בסדין קל. למראה פני מצמצה בעיניה הזקנות והושיטה את ידה כדי שאעזור לה לקום. היא היתה קלה כציפור ואני לקחתי אותה אל מחוץ לאוהל, ונתתי לה כוס המים ממותקים. כעת תשב בפתח האוהל עד שהשמש תהיה חזקה מדי גם עבורה. עורה נצרב וקומט תחת השמש שמתחתיה נולדה. היא כבר לא דיברה ובקושי אכלה. ניזונה ממעט תמרים מרוסקים ודייסת קמח דלילה. אבל נוכחותה בפתח האוהל היתה כמו ברכה. אנשים היו עוצרים מולה ומבקשים שתניח כף ידה על ראשם. כשהייתי קטנה יותר, הייתי יושבת בחיקה עד שגדלתי מדי לכך.

אמי הושיטה לי את כד המים והתחלתי את דרכי הארוכה אל הבאר. אבי כבר יצא לעמל יומו לפני שעלה האור הראשון. אוהלנו עמד בצל ההר והשביל לבאר עבר במורדו, בתוך ערוץ הואדי, שלידו עמדו בתים דלים, אך שהיו שייכים לעשירים מבני עמנו, אלו שלמרות העבדות הצליחו לסחור עם המצרים. לא פעם התקנאתי באותן הנערות שביתן או אוהלן שכן קרוב לבאר ונחסכה מהן ההליכה הארוכה, ובמיוחד החזרה עם כדי המים.

ליד הבאר כבר היו בנות רבות, כולנו נושאות כדים ריקים, וחלקן גם נשאו אחים קטנים על מותנן. לי לא היו כאלו. אהרון, אחי הגדול היה מבוגר ממני בשנים רבות וכבר בעודי פעוטה הלך מאיתנו. מדי פעם דובר בו, וכך למדתי שיש לי אח.

לא באו ילדים נוספים. לא פעם ראיתי את אמי צופה בעמידה זקופה, ידיה מהודקות לגופה, באחיותיה שידיהן היו עמוסות בפעוטות ובטנן מלאה. היא לא אמרה על כך דבר ואני ידעתי שאל לי לשאול.

גם כך היו החיים שאליהם נולדו סבתי ואמי ואף אני –קשים ומסוכנים. חיים של קללה שקוללנו בה. האוכל היה מועט והטרחה רבה. שפרה דודתי, אחותה של אמי, היתה זעירה, ציפורית ומחודדת, ידיה ורגליה דקות ומהירות. כשהיתה קולעת את שערי הייתי חשה כי היא מעבירה בי זרמי אור סגולים. ידיה היו ממלאות אותי תמיד בכוח ומרץ. שפרה צחקה על כל דבר, לידה היו הבריות מתעודדים והלידות מתקצרות. אמי אמרה לי פעם שלולא שפרה הייתי נולדת לעולם הזה ללא נשימה. לפעמים כשדודתי היתה מביטה בי, הייתי חשה שוב את קוצר הנשימה ההוא, את המחנק שממנו נולדתי ואת האור הסגול שהראה את דרכי ונבע ממנה.

שפרה היתה זו שנתנה לי את שמי, מרים. היא סיפרה לי, בכל ליל ירח חסר, את הסיפור על לידתי ועל נשות מרים. הכרתי אותו בעל פה וידעתי שהוא יפה ללילות שהירח נולד בהם. היא סיפרה שהלילה שבו נולדתי היה חשוך במיוחד. אמי התייסרה כל הלילה ולא סיפרה לאיש, גם לא לעמרם בעלה, כי הצירים התחילו. שפרה היתה זו שידעה. היא התעוררה מחלום מבורך ורגליה נשאו אותה אל אחותה.

אהבתי לשמוע את שיפרה מספרת את חלום לידתי, היא חלמה שבאר חדשה נבעה מאוהלה של אמי, באר שמימיה מתוקים וריחה ריח גן עדן והם ניגרים וזורמים בכל מחנננו בזרם גדול. התעוררתי, חזרה ואמרה שפרה, וידעתי שאת עומדת להיוולד. רחמה של אמי היה סגור ומכווץ, ושפרה ליטפה את אמי זמן ארוך, משככת את כאביה ואת דאגתה. ואז, כשכבר כמעט תש כוחה והשמש עמדה לעלות, נולדתי בשטף מים גדול, חבל השורר מהודק סביב צווארי. שיפרה לא התבלבלה, היא לפתה את גופי הרפה, התירה את החבל שחנק אותי ונשמה לפי את נשימת החיים. ואז, אמרה, באחת פקחת את עינייך, נשמת אוויר ראשון לריאותייך והתחלת לבכות. בכינו יחד איתך בהקלה ואת ינקת זמן ממושך.

השחר עלה וציפור הדרור שרה, הייתי מסיימת את הסיפור שאהבתי ושמילא את ליבי בתקווה.

המשך יבוא….