כשאני מתחילה לרוץ, בקילומטרים הראשונים, אני מתמלאת במחשבות ורעיונות, כאילו מישהו שיחרר איזה פקק. אני מרגישה עוד משהו, כאילו המחשבות משתחררות ממש מתוך הבשר, קופצות החוצה מתוך הדם הגועש ומתוך החמצן, או עולות מתוך הגוף הרץ אל המוח, אל התודעה שמנסה להשיג את הקצב.
ממה שאני קוראת אצל אחרים, זו תופעה ידועה ולכן הרבה אנשים כותבים על מה הם חושבים כשהם רצים, אפילו סופרים מפורסמים יפניים. היום, בין יתר המחשבות של הריצה (איך לבנות קהילה, על מה חלמתי בלילה, למה אני עושה את זה, אלטרנטיבה לכסף וכו'), חשבתי על עצם התופעה שהתנועה מולידה חשיבה, מולידה מלים.
שטיינר (רודולף) קושר את התפתחות החשיבה, לדיבור ולהליכה, בסדר הזה. כלומר קודם כל הילד נעמד והולך, אחר כך הוא מתחיל לדבר ואז לחשוב. מי שלא יוכל ללכת, לנוע, יתקשה בדיבור ובחשיבה. ומכאן שהשניים אכן קשורים זה בזה – התנועה מולידה חשיבה. החשיבה היא בתה של התנועה.
התנועה היא הראשונה, הדיבור הוא השני והחשיבה היא השלישית. ואפשר לומר גם – יש דיבור שאינו עדיין כבול למלים ולמחשבות והוא התנועה, ויש דיבור פנימי של מחשבות שאינן נעצרות ואינן נתפסות, ויש דיבור במלים שהוא כבר מוגבל יותר ואיטי יותר. וכמובן – הכתיבה.
וכמובן, אין סכוי לתפוס זאת. כי הדיבור איטי מן החשיבה והכתיבה איטית מן הדיבור. עד שהאדם הנע, מתייאש מן הדיבור והכתיבה, כמו האדם החושב המתייאש מן התנועה שאינה מהירה כמו החשיבה שיכול להביאנו למקומות רחוקים בהרף.