אני קופצת מעל תהום המלחמה והמצב, כדי לספר משהו על ספר השירים המתהווה. לפני שבוע, הקראתי את השיר האחרון לאורית מיטל, העורכת של הספר ועכשיו הכדור בידיים שלי כמו שנאמר. אני אמורה לשפץ, לפתור, לתקן, לבדוק אצל מקורותיי ולבסוף להציע סדר בבלגן. רוב הזמן, שני הקולות הראשונים משתלבים לא רע: אלו של ותיקי משמר העמק שמדווחים בשפתם על “המערכה” – 12 יום של התקפת תותחים רצחנית שנמשכה מה-4.4.1948 ועד 16.4.1948 והקול השני – קולן של סבתותי, שבעה דורות לאחור, שרובו ככולו מומצא. (מלבד השמות ותאריכי הלידה ורשימת הילדים). נראה לי שברוב המקרים הרצף עובד טוב, כשאני, קול שלישי, משלבת בין הנרטיבים השונים. פעם מעידה, פעם בודה, פעם מצטטת, פעם ממציאה. נעה בין המציאויות. אבל מה לעשות עם בנות מרים ועם דת האלה? למה שוב הן מתקשות להשתלב? האם לרכז את כל השירים בנושא באמצע? (נניח על דפים שחורים בדיו לבנה?) כדי שיהיה ברור שזה לב העניין? שעכשיו התור של הנשים? או להניח אותן בסוף? כקובץ נפרד? כמעין תמונת מראה, או זווית אחרת של הסיפור? אולי הן בכלל מבקשות ספר משלהן? והרי הן היו הסיבה שבכלל יצאתי שוב לדרך החתחתים של הכתיבה. כן, זה הכול התחיל בתמונה: הר מעשן וכל העם רואים את הקולות. ורק משם הלכתי להר ילדותי, הר הגעש, שעליו הציב קאוגדג’ את תותחיו. אז עוד לא ידעתי שאמצא את הצילום הזה בספר על המערכה שיאשר את תחושותיי, במעין סגירת מעגל ואישור.
אז אני מקווה ומתפללת שאכן הן ימצאו את מקומן הראוי. ובינתיים: שיר וצילום, ברגע משתלב. (ואם את לא רואה את הצילום, לחצי על הצג תמונות, כדי לראות ולא להאמין.)
בַּבֹּקֶר הַכֹּל כָּרָגִיל, הֶעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר אֲנַחְנוּ מִתְיַצְּבוֹת בִּשְׂמָלוֹת מְכֻבָּסוֹת, לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹלוֹת. מִתְפַּלְּלוֹת. מִתְפָּרְקוֹת מֵהַזָּהָב הַמְּצַלְצֵל בָּאָזְנַיִם, צוֹרְפוֹת אוֹתוֹ בְּאֵשׁ קְדוֹשָׁה. בָּעֶרֶב דָּמֵנוּ מֻתָּר. בְּנֵי לֵוִי נֶאֱסָפִים עָלֵינוּ מִשַּׁעַר לְשַׁעַר, מְנִיפִים חַרְבָּם אָחוֹת עַל אָחוֹת כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים נוֹפְלוֹת. הַנִּצּוֹלוֹת נֶאֱלָצוֹת לִלְגֹּם מֵי זָהָב עַד שֶׁבִּטְנָן צוֹבָה. שְׁמוֹתֵינוּ נִמְחִים מִסֵּפֶר הָאֱלוֹהִים הֶחָדָשׁ. מֵהַזָּהָב הַגָּזוּל צוֹרְפִים קְעָרוֹת וְכַפּוֹת וְקָשִׁים, שַׁרְשְׁרָאוֹת, כַּפְתּוֹרִים, פַּעֲמוֹנִים, קְרָסִים, מֶלְקָחַיִם וּמַחְתּוֹת, מְנוֹרָה, מִזְבֵּחַ, כְּרוּבִים. הַמִּשְׁכָּן מוּצָף זָהָב. וְדָם. זוֹ רֵאשִׁית הַזְּמַנִּים. זוֹ אַחֲרִיתָם. אֲנַחְנוּ נוֹפְלוֹת מִן הָעָם וְהָעָם קָם. | 
