אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ.
עת הקץ.
עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת – הנבילה, הכמישה.
הירוק הרענן, שרק אתמול דגדג ופתח את הלב בליטופים עדינים, גווע. עכשיו מגישים הירוקים את חיותם מנחה לקיץ. טיפה אחר טיפה של רטיבות נמצצת, מתאדה, נלקחת גבוה גבוה אל השמש.
זה לא הזמן לזרוע, זה לא הזמן לנבוט, לא הזמן לפרוח. זה זמן להניח לכל מה שהיה עד עכשיו ללכת.
זמן לעזוב.
כמה קשה לעזוב.
כמה קשה לתת מקום לעלים החומים, לעלי הכותרת המקומטים, לקוצים, לרוח הנושאת את הזרעים לכל עבר.
האם ימצא לנו כוח להתחיל מחדש את המעגל בבוא הזמן? שוב לטמון זרע באדמה? שוב לאהוב? שוב לקוות? לחלום?
לחיות?
אמונה ואהבה משאירות את ליבי פתוח בזמנים הקשים, בזמנים כואבים, בזמנים המתים, כשהכל נראה כך כך חסר תוחלת, כשפרחי אפריל גוועים בחמסיני יוני, כשאביב החיים הופך לקיץ.
זרעי הסתיו, הם פרחי אפריל וקוצי אוגוסט, שבתורם יהפכו לזרעי הסתיו. מה שלקחנו פנימה הוא מה שנשיב לעולם. זרעי המעשים יולידו את המחשבות והחלומות, שיזרעו שוב מעשים חדשים. מה שקצרנו הוא מה שזרענו.
131 יוני 2000
נועה ל’ה יקרה
כל כך מרענן לקרוא אותך. ממלא בתקווה ואת החוויה הזו של היובש וההצהבה חולקת אף אני איתך.
בשנה א’ באומנות הרשיתי לעצמי ללוות חמנייה בכל רגעיה. מה שהשאיר בי את החותם העמוק ביותר, היו דווקא
רגעיה הקמוטים, הכמושים הנבולים. מצאתי בה הרבה יופי.
מי יתן ונזכור את שלמותינו.
נסיעה פוריה ומשחררת
שרון
נועה יקרה
שוב נתת מילים לכאב העמוק בתוכי שאני חובקת בעדינות, בחמלה, באהבה ~מזה ימים.
ימי הקיץ החמים עם השמש המכלה.
תודה
חושבת עלייך
באהבה
אתי
נועה יקרה,
מחכה לך…
תודה על השיתוף הוא כל כך מפרה.
איילת.
תודה נועה. את עוזרת לי להבין את מעגלי החיים, מכירה לי שאני חלק מהם…
אז עוזבת.
יש הרבה ממה להרפות ולתת מנוחה לכת הזרעים הטמונים בפנים.
נכנס שקט חדש מאתמול.
כה מבורכת את ואני מתברכת בך.
תודה נועה על המלים שיש בהן הבנת טבע החיים והאדם, שיש הגיון בדברים.. כמלות השיר:”לא סתם, הכל פה מסתובב לא סתם”
קוראת מרחוק מהמדבר .
שפת האם, חיוך, אולי את זוכרת גם אותי כשאת כותבת?
אולי את זוכרת ששאלתי אותך אם כדאי ללכת?
והמדבר בקיץ מסכם הכל מהר מדי.
והמילים שלך
מגיעות
נוגעות
מרוות.
תודה,
חני.