סופי שול והוורד הלבן

אנט דומבאך וג’אד ניובורן

הספר מציג את ספורה האמיתי של קבוצת סטודנטים שכנו את עצמם בשם “הוורד הלבן” שארגנו “מלחמה” ברייך השלישי, באמצעות עלוני מחאה.

הספר סוקר את תהליך התגבשות הקבוצה שסופי ואחיה הנס שול היו בין מייסדיה, דרך מעשיהם ועד חשיפתם והוצאתם להורג. דרך הסיפור נפרשת האווירה וההתרחשויות שעברו על גרמניה בשנות שלטון הנאציזם, היחס למתנגדי המשטר, והמחיר ששילמו אזרחי הרייך.

“צריך אומץ להאמין רק במה שטוב ואני לא מתכוונת שצריך להאמין באשליות. אני מתכוונת שצריך לעשות רק את מה שאמיתי וטוב, ולהניח כמובן מאליו שאחרים יעשו אותו הדבר.” כתבה סופי ביומנה.

הספר מרגש, עשוי היטב ועובר בין עובדות לבין נסיון לתיאור אופים והלכי הנפש של חברי הקבוצה. מתוארות הדילמות שלהם וההחלטה לעבור מדיבורים למעשים והשפעתה עליהם. בנוסף, מרגש במיוחד התיאור של הכוח שמעניקה להם האמונה בטוב ובנכון והקשר הבלתי אמצעי מלא התקווה לאלוהים.

בסיום הספר מובאת עדותה של אליזה איכנגר המתארת את תגובתה למקרא ההודעה על הוצאתם להורג, מלותיה מתארות אף את תחושתי שלי למקרא הספר:

קראתי את שמותיהם הללו והתעוררה בי תקווה בלתי ניתנת לתיאור… ואני לא היחידה שהרגישה ככה. התקווה הזו – לא היתה רק תקווה להשאר בחיים… היא עזרה לכל כך הרבה אנשים שעמדו בפני מותם, אפילו הם יכלו למות מלאי תקווה. זה היה כמו אור סודי שהתפשט על פני הארץ,

החיים עצמם דיברו אלינו דרך המוות של האח והאחות שול והחברים שלהם.. אנחנו יכולים לחיות בלי כלום, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי שיהיה משהו מלפנינו – בתוכנו.