רק אחרי שהתחלתי לרוץ הבוקר שמתי לב ששכחתי לשים את הגרב האלסטית על רגל ימין. מאז שסובבתי שוב את הקרסול אני מקפידה לשים אותה, למרות שבעצם כבר לא כואב. הנפילה השנייה שלי היתה בהפתעה. רצנו ריצה ארוכה וטובה, הגענו עד לעוקף עדי, כביש מקסים שכבר הרבה זמן רצינו לבקר בו.. רגע לפני זה השמש זרחה ועדיין היה ירח בשמיים ואור קסום מילא את העולם. זה היה יום ההולדת ה-21 של בננו האמצעי וכשעצרנו רגע לשתות מים, חשבנו כמה מתאים לו האור המיוחד הזה. אחר כך, מלאת מרץ חזרתי לרוץ, הראש היה מלא רעיונות נפלאים ותחושה שאני עפה, באמת עפה ושהכל אפשרי. ואז, ברגע הבא הייתי על הרצפה.
פיה שמה לי רגל.
בדרך לאדמה התחלתי לצעוק, לא יודעת למה, התחשק לי לצעוק, אפילו שלקח לכאב כמה רגעים טובים להגיע, זה היה כאילו מישהו הוציא את כל האוויר מהגוף שלי בבת אחת.
לקח לי מה שנראה כמו שעות להצליח לדבר, להזדקף ולהתיישב. שרון רץ את כל שבעת הקלומטרים הביתה, הביא את האוטו ולקח אותי בחזרה. חשבתי שזהו – עכשיו עוד שישה שבועות לא אוכל לרוץ. אבל מנוחה המיידית, טראומיל וכוונות טובות העבירו את זה בשבוע.
עכשיו אני רצה, מזכירה לעצמי להישאר מחוברת לרגליים. נדמה לפעמים שזוהי המשימה העיקרית שלי בריצה, לעוף אבל לא לצאת מהגוף. אולי זו המשימה העיקרית שלי בחיים – להיות בפול ווליום, בפול התגשמות.
אני רצה עכשיו, נותנת למחשבות להתמלא בכוח, אבל לא שוכחת את הרגליים. ומנחמת את עצמי שאני לומדת ליפול ואולי זה לא פחות חשוב.
מקסים. המשיכי לעוף ולהיות מחוברת.