הבוקר עברתי טסט פנימי, מבדק, כמו שהמורה שלי לנהיגה (ולחיים, את זה הוא לא יודע…) מכנה זאת.  כנראה אעבור טסט, אבל לעבור את הטסט הפנימי באמת – נראית משימה בלתי אפשרית. הטסטר הפנימי שלי הוא מחמיר בהרבה.

התחלנו ברברס. יש לי בעייה עם רברס. מבחינה מוטורית זה קשור ליכולת להסתכל אחורה, בעוד גופי וידי נשארים קדימה. זה מבלבל אותי…  מבחינה נפשית זה קשור ליכולת להסתכל לאחור בלי להפוך לנציב מלח (או טינה, חרטה או זעם) או גוש סוכר (לטבוע בנוסטלגיה למשל).

אחר כך נסעתי. ביצעתי פניות ימינה ושמאלה, אחת מהן מאתגרת במיוחד בוצעה מושלם. כשהמבדק הפנימי הסתיים עברנו על ההערות ומורה הנהיגה שלי אמר שזה היה בסדר גמור. ואינשאללה- נפגש לשיעור כפול וטסט.

הייתי אמורה להרגיש בעננים לא? לא.

הטסטר הפנימי שלי בחן את אופן הנהיגה שלי ואת איך שהרגשתי והכשיל אותי לגמרי. הוא לא החשיב את זה שנסעתי בביטחון ברחובות צרים (עד לפני שבועיים זו היתה משימה לא אפשרית, ראו אומדני רוחב), לא החשיב את זה שהעברתי הילוכים בלי בעיות, ולא את החנייה המקבילה היפה. הוא הודיע לי חד משמעית שאני לא נוהגת היטב, שאני לא נוהגת בכיף ובשמחה וזה כשלון גמור. 

אני לא יודעת איפה ומתי נכנס הטסטר הפנימי הזה לתוכי והתחיל להמציא טסט אחר טסט במטרה להכשיל אותי. אני מניחה שכוונתו טובה. עדיף להתכונן היטב, ולא לפנטז שאני יכולה. באמת הוא רק עושה את העבודה שלו, לשמור עלי שאשאר בחיים. רק שהחיים עוברים בינתיים. ואני לא מוכנה לחיות בתחושת כשלון בלתי נגמרת. 

אכלתי קרטיב דיאטטי, פניתי ימינה ושמאלה בזהירות, פניתי אחורה עד שהגעתי  למורת הדרך הפנימית שלי, זו שיודעת שהיא יכולה. אולי לאט, אולי פחות, אולי בהמשך – אבל – יכולה. 

עברתי את הטסט הפנימי של עצמי.